לפעמים אני טיפה בים ולפעמים אני ים מלא בטיפות

איזה מוזר להיות כאן.

הפחד להשאב שוב לעולם הוירטואילי המושלם הזה...

אני מרגיש עכשיו כמו נרקומן שעבר גמילה

ומנסה את מזלו בשכטה קטנה אחת מאיזה ג'ויינט מזדמן.

הכרתי כאן כל כך הרבה אנשים.

רגישים, יפים, אוהבים, חכמים...

עשיתי כאן אהבה בלי סוף.

בכיתי, כעסתי, כאבתי, התאהבתי, בגדתי, פחדתי, התרגשתי..

לפני כמה חודשים קבלתי מתנה, עט נובע ויומן כתיבה.

גיליתי שאם אני מחזיק את העט על אותה נקודה זמן ארוך - נוצרת שלולית דיו שנספגת גם בדפים שמתחת.

אם זולגת דמעה, הכתב נמרח, האותיות מתחברות והופכות גם הן לשלולית דיו שנספגת בדפים שמתחת...

וכאן, בעולם המושלם - גם הכאב הגדול ביותר הבכי העצום - לא יצליחו לחדור דרך הצג ולהרטיב את מה שמתחת...

אז אני לא רוצה לכתוב כאן יותר,

אבל יש כאן כל כך הרבה חלקים ממני.

חלקים יקרים ואהובים.

אז אולי מפעם לפעם, אני אתגנב לכאן

כמו נרקומן בגמילה

לקחת איזו שכטה מג'ויינט מזדמן.

אוהב ומתגעגע

רני.