זה היה בקיץ שלפני שנתיים וקצת.
כשהייתי באנגליה, בעיר הגדולה והמדהימה- לונדון.
הייתי ב"סאמר סקול", עם עוד עשרה חבר'ה פחות או יותר בגילאים שלי...
כולנו הגענו לתוכנית של הסאמר סקול על מנת "ללמוד אנגלית" - או באמיתיות: בשביל להנות ולהכיר את אירופה, קצת יותר מקרוב...
אחרי שחזרנו משופינג בעיר אל האי המבודד בו התקבצנו במין סוג של בקתות עץ, התקבלה שיחת טלפון, ומשום מקום התחיל לפרוץ הגשם.
"היי מתוקית"
"א-מאאאא!"
"מה שלומך חמודה? איך את, עושה חיים?"
"כן, הרגע חזרנו משופינג...קניתי מלא דברים!! אוקיי אני אפילו לא זוכרת כבר מה"
"חח בטח מלא שטויות"
"אממ..כן, אבל שטויות יפות!!!!"
"חח טוב תתחדשי. אמממ......אז רציתי להגיד לך ששבוע אחרי שתחזרי לארץ...מהסאמר סקול....אנחנו..."
"אנחנו ???"
"אורזים את המזוודות לארצות הברית"
דקת דומייה על הקו....
"מה? כל כך מהר? אבל, אבל, לא יהיה לי זמן להיפרד.. ורגע, מה, מי עוד כבר יודע? אוף...אבל זה כל כך מהר..."
"אני יודעת, אני יודעת...אבל יהיה בסדר. לא לדאוג. בנתיים תהני ותעשי חיים. שולחת נשיקות, אני חייבת לסיים"
"טוב, ביי, ביי. תתקשרי בקרוב".
טו, טו, טו...
נשמע הקו של השיחה המנותקת בעודי מחזיקה את שפורפרת הטלפון.
לאחר כמה שניות, סגרתי את השפורפרת (של הטלפון הציבורי)
רצתי לכולם וסיפרתי בצעקות שאני טסה לארצות הברית.
כולם שמחו ולא האמינו לי בהתחלה.
חדשות...מרעישות!
כל הבנות שהיו איתי בחדר אמרו לי שהן יתגעגעו אלי, ושהן דיי מקנאות בי...בעיקר בגלל שאני הולכת לדעת אנגלית שוטף, ולהיות בארצות הברית- שזה נחשב למשהו טוב בעיניי כולם.
השבוע האחרון בלונדון עבר לי מאוד מהר. כל היום התרוצצו לי מחשבות והעלתי זכרונות וקטעים מסרטים וסצינות בתיכון אמריקאי. זה היה כשעליתי בדיוק לכיתה י'- בדיוק הלכתי להתחיל תיכון, שאז תיכון היה נראה לי מאוד מגניב...
פחדתי. פחדתי. פחדתי ונלחצתי
איזה חברים כבר יהיו לי שם ??
אני בקושי יודעת את השפה.
המבטא שלי נוראי, האנגלית שלי גרועה ברמות שלא ניתן לתאר. הייתי בהקבצה ג' בחטיבה- כמובן מכיוון שהתאצלתי ללמוד.
כולם תמיד היו אומרים לי שאנגלית זה חשוב ושאני עוד אצטרך את זה לעתיד! אני אז צחקתי...וצחקתי...וזילזלתי
צוחק מי שצוחק אחרון...פשוט ככה
אז חוץ מהשפה, איך אני אסתדר בתיכון? ועוד באמריקה? ביבשה שונה, בארץ זרה...
הכל שם שונה הרי!! ויודעים זאת לפי הטלוויזיה..
טוב, השבוע האחרון בסאמר סקול- שהיה אמור להיות הכי כייף, היה פשוט מלחיץ בטירוף. הייתי כאובדת עצות. שאלתי את כולם מה עושים, איך מתנהגים ועוד. כאילו הרגע חזרתי מהג'ונגל אחרי שחייתי שם כל חיי.
ב-22 באוגוסט, אני מוצאת את עצמי בתוך שדה תעופה בגודל העיר תל אביב. עמי שתיי מזוודות גדולות, תיק ענק של הקבוצת כדורעף שלי, ודובי לבן גדול עם לב ורדרד שכתוב עליו בעברית "אני אוהב אותך".
-המשך יבוא
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
