מי נהר זורמים, הבט, אלו הם מימי חייך, הם מיימי חייך נשטפים בזרם שמגיע עם גשם ראשון.

נממנמ... לא עידכנתי המון זמן.

כבר אין לי מה לכתוב ממש.

גם עם כל מה שקרה, אני לא מרגישה שום צורך לכתוב את זה פה.

אולי מתוך פחד שיראו את זה.

אולי מתוך בושה שזה באמת מה שאני מרגישה.

אולי.

אני בעצמי כבר לא יודעת מה קורה איתי.

כלכך השתנתי.

אני מסתכלת על הפוסטים הראשונים שלי, וזאת לא אני.

ולפעמים די עצוב לי,

עצוב לי שהשתניתי ככה.

ועצוב לי שאני לא מצליחה לחזור להיות אותה אחת.

אותה אחת שאני רוצה להיות.

אותה אחת שהיה לי טוב איתה.

ועכשיו אני כבר לא אותה אחת, אני אחרת, שונה.

ואני לא מוצאת בזה דברים טובים. בכלל.

אני מתגעגעת לכלכך הרבה דברים, לכלכך הרבה אנשים.

אנשים שלא ראיתי חודש, חודשיים, שלושה ואפילו יותר.

ואני אפילו לא מצליחה לתאר כמה הם חסרים לי.

לא מצליחה לתאר את החור הענק שהם השאירו.

החור שגדל עם כל אחד שעוזב.

המבחנים האלה לא עושים לי טוב..

לחץ, מריבות עם ההורים, עצבנות ועוד הרבה..

נקווה שלפחות יצא מזה משהו טוב..