אני מכירה כמה אנשים שכרגע תפול להם הלסת, אבל אני שמחה לומר לכם שחזרנו הביתה, ועכשיו אנחנו מנקות אבק ועושות סדר.

אז טיפת סבלנות בבקשה, ומי שלא עוקב אחרי הכתוב... זה לא שאי פעם היה איכפת לנו.

כמו כן אני מבקשת מכל מי שיש לו השגות או אי הבנות לחכות לסוף אני אתמצת את הקטע

אז מה היה לנו?

הפוסט האחרון היה בנובמבר. לפני שנה בנובמבר. אני אפילו לא זוכרת למה הפסקנו לכתוב חוץ מהברור.

בעצם הברור זו סיבה מצויינת בפני עצמה, והיא שJ POP זה פאסה. כן, אני יודעת מיליוני רובוטיות עוד מנופפות במטקות שלהן,

וג'וני לא מפסיק לקרוע פעוטות כעורים מזרועות אימותיהן, שבוכיות מאושר כי עכשיו יעשו ברבור לילד שלהן, ינתחו לו את החיים והוא יהיה idol,

אבל תכל'ס, כמה אפשר לצחוק על הטימטום של יאמאפי? אפילו הסאגה של צביקה ובאקה משעממת ולעוסה כל כך שהיא מעלה עובש,

באקה גם ככה הוגלה מרצון ועכשיו משמין מהמבורגרים ומחכה שאישתו שאפילו לא חולקת איתו בית תלד את מצבור הגנטיקה שהם יצרו יחד.

כולם משעממים. אפילו אולדיז כמו נג'י עשה את הבלתי יסולח וחזר לחרשת גידמת עקומה שלו, וזרק את סאקי שממשיכה לשכב על הגב, ולחכות שיבוא איזה ג'וני חדש שהיא תוכל לעשות לו אמבוש, בקיצור משעמם.

אפילו גברת שושקה שהיתה אבן דרך, אפילו היא לא תכחיש שהיא מכרה את ריו בעבור פחות מנזיד עדשים

 (קיו היית צריכה לומר לה שאת לא יודעת לבשל את זה)

ואם זה לא גרוע מספיק היום תפסנו אותה שומעת ברדיו את ניק לאשה, זה הלשלוש הזה שהיה נשוי שניה ורבע לעוגית אוריאו הזו סימפסון לא?

בלי בושה מפרסמת לכל מי שאפילו לא רוצה לדעת שהיא מחוברת אליו.

ועל זה נאמר אם בשושקות נפלה שלהבת מה יאמרו קיוויי הקיר.

kiwi's here.... 

אני ולולוש גוררות את הפאנדום על גבנו כמשל הכרוב הרקוב שמעלה עובש ובעליו אומרים - הורי! נקבור אותו באדמה ונעשה ממנו תחמיץ שיוכר כמאכל הלאומי בארצנו המפותחת! (aka - קימצ'י).

השאלה שמעניינת אותי באופן אישי היא האם הגרירה הזאת באה בגלל נוסטלגיה, התרפקות על זכרונות עבר או שבאמת יש עוד דברים בגו ויאמאפי עוד לא הוכיח לעולם שהוא סולו לעולם לא יוכל לעשות כל עוד הוא מתעקש להתעקש שיש לו קול שבאמת ניתן לעכל באוזניים לא מזוינות. 

אני חושבת שהיום שבו נדפק המסמר האחרון בארון הפאנדום שלי היה ביום חתונתו הבהולה של ג'ין. למרות כל מה שחשבתי, הייתי לחלוטין מוכנה לזה והידיעה עוררה בי תחושת הקלה שהנה פתאום, אני יכולה סוף סוף לשים את כל אפיזודת הג'וניז מאחורי ולצאת לדרך חדשה נטולת רומנים בלתי אפשריים וימים ולילות חסרי שינה בהזיות על מי למעלה, מי למטה, למה חייבים לאנוס אותו ומדוע לא ניתן למצוא מקומות אחרים לטחון אחד את השני חוץ מעל הבמה, באמצע הופעה? 

לפני כחודש תיזזתי את ישבני לתל אביב למסיבת kpop על טהרת הפאנדום הקוריאני ופגשתי במפלצת השושוקלית שללא היסוס נתנה לי באופן מלא בעלות על ריו. זה היה המסמר ה-10 בערך שסגר את העניין שהרי אם המפלצת שאחזה באחיזת צבת כל עוד נפשה המפלצתית בה בריו מעניקה לי אותו ללא שמץ של מצמצוץ עפעפיים, הרי שמשהו לא כשורה יותר בממלכת הג'וניז. 

ייתכן שהמצב היה נגרר עם ארון 2/3 סגור לחלוטין אם לא היינו נתקלות כמה אנשים שנהגו לקרוא את הגיגינו ההזויים ושהעלו מדי פעם באוב את כל ההיסטוריה המסועפת שלנו עם הג'וניז וגרמו לי.. ואולי גם ללולוש להבין, שהגיע הזמן להגיש תביעת גירושין, ותביעת נזיקין. 

luly time...

נזיקין? רק נזיקין? תוסיפי בבקשה גם אזרחי וגם אם בבקשה אפשרי בבית דין לעבודה כי אני רוצה פיצויים.

אם נהיה כנות, וזה מה שאנחנו בדרך כלל עושות, הגענו שניה לפני הסוף. דור הג'וניז הזה התחיל כבר להבעיר את האדמה החרוכה שהוא ישאיר,

רוב הדברים שצווחנו מהם היו ישנים בני שנתיים פלוס, והם כבר לא שיתפו פעולה, אז למה בכל זאת המשכנו? כי רצינו לתת לזה צ'אנס...א-ב-ל

וכאן מגיע האבל הגדול, יש גבול לכמה חצילים בנאדם יכול לאכול, לכמה צבים הוא יכול להציל, ולכמה גמדים צהובים הוא ימשיך להקשיב בסבלנות.

אני חושבת שהקרע האנוש שלי החל ביום בו קיו בישרה לי שריו ויאמאפי עזבו את הגרופ, אני חייבת לציין שאני עוד מנויה ליומני יאמאפי,

(אני צריכה להוריד את הדבר הטיפשי הזה כבר)  יש גבול לכמות היללות על טיפות גשם נוגעות בתלתלי בעודי אוכל את הראמן שאני אוהב YAY, 

שאני יכולה לסבול אפילו ממנו. כן הוא יפה. אבל הוא מזדקן. כן ילדות קטנות שלי גם הוא מזדקן. הזמן הוא אויב אכזר ואם אתה לא מוכר את נשמתך לשטן (ר"ע יוקו-ג'וני) סופך יהיה לאכול ראמן בפארקים ערום ושיכור.

קיווי ירוק ממשיכה להתגלגל...

אין לי בעיה עם מזדקנים לולוש (באמת אמרתי את זה?!) יש לי בעיה עם זה שכל מה שיש להם להציע לי זה תוכניות אירוח שבהם עוד מישהו אוכל משהו חריף מדי, מישהו מתחשמל, נמתח, נזרק, עוד סינגל חסר פואנטה (ולמען האמת 9 וחצי מתוך 10 סינגלים שיצאו לג'וניז בשנה האחרונה היו שווים ל... כן.) 

אני נזכרת בימים שבהם לא היה עובר יום שבו לא הייתי משקיעה בין 8-10 שעות בהם ואני לא מתחרטת כלל אבל אני חושבת שאפשר כבר להכריז עלינו כפאנגרליות בפנסיה, ואם שנה בפנסיה משולה ל-10 שנים אמיתיות (מבחינת השקעה, זיעה נוטפת, דימומים, דפיקות לב וכו') אז יש לנו וותק של 35 פלוס שנה בעבודה ואנחנו ראויות לקצבה חודשית ראויה מיוקו ג'וני - אם הוא חי, מה שאני די בטוחה שהוא לא. 

ועדיין את יודעת - אני רוצה להגיד - היינו שם ראשונות, עכשיו זה יותר עניין זה אגו מאשר באמת רצון להמשיך. מי חשב שיגיע היום הא? אני עדיין תוהה אם זה באמת כי אין לנו יותר במה להתעניין או שאנחנו לא מעוניינות להתעניין יותר. הביצה או התרנגולת? הנוצות או הפרווה? 

לולי לוקחת שוב את המושכות..

שמעי זה לא עניין של ביצה ותרנגולת זה עניין של איך אמרת? אגו? אני יודעת שזה לונג גון כשאני רואה אחרים משתמשים בסלנג שאני ואת יצרנו,

מי באמת מכל הקוראים לנאג'י ככה יודע שקראתי לו ככה, כי הוא עיראקי כמו בעלי האמיתי? או שיודע למה את קוראת לצביקי לצביקי, אבל סבבה זה כבר לא מטריד אותי, שיגידו באקה בן ובאקה בת, שיגידו קובי כאילו הן ישבו על האסלה והגו את זה בעצמן, זה כבר לא ממש איכפת לי, לא כי בזמנו לא נהניתי, אלוהים איך נהניתי לכתוב עליהם, זה כי הם בעצמם מיצו, עצוב לדעת שגבר בן כמעט שלושים, עדיין מתרוצץ בתפקיד של ילד בן 17, עברו המון שנים, תמיד הם ישארו מיתולוגיה קיו אבל אני חושבת שהגיע הזמן לתכנן את הגירושין שלנו מהם, ולתת לדור חדש של פאנגירלז לגלות ולהתרגש מהם, ואנחנו? קיו יש לי הרושם שתמיד נמצא לנו נושא לשיחה כאן, יפני קוראני, גיי סטרייט וואט אבר. אגב אם כבר הזכרנו גירושין, יש מצב שנצליח לקחת את הבית של צמד פין? זה עם הבריכה?

קיווי רות סוף - 

אני מסכמת את העניין - אנחנו גרושות ומוכנות להובלה חדשה, בעצם לא כל כך חדשה כי אני במרתון פאקו-נאטי כבר חצי שנה והפנמתי כבר שאין כמו לחזור למקורות בייחוד אם הם בלונדינים אמיתיים... 

הם  ישארו מיתולוגיה? בייחוד בגלל שאנחנו המצאנו את המיתולוגיה המקורית האחת והיחידה של אפולופי ובאקה אפרודיטה. 

אז מה נותר בעצם? להעביר את השרביט? לחלק את הרכוש? את יודעת שאפילו זה לא מטריד אותי במיוחד? צריך לומר יותר מזה? 

אנחנו תמיד נהיה אסירות תודה לפאנדום היקר כי הוא הפגיש בינינו וגרם לנו לנקוע ריאות מרב צחוק ואושר אבל אני שמחה לומר שהגיע הזמן לטקס סיום רשמי מהג'וניז, אני מכריזה בזאת עליי ועלייך כבוגרות מדעי הג'וניז בכל התארים האפשריים ועד לפרופוסורה ושיעורי לחשים.

בנים יקרים, שיהיה לכם בהצלחה, שתמשיכו לשיר, לתזז, לקנות את המכנסיים הכי צמודים גם כשאתם בני 45 ותשארו ג'וניז לנצח. תודה.

נ.ב

טומה לא נחשב בכל זה. הוא תמיד יהיה רלבנטי המושלם הזה ולא שייך בעליל. 

לולי נועלת את השער ומסיעה את קיו לביתנו החדש...

כן, אני תמיד אסתכל בחיוך אל הימים בהן בכינו מרוב צחוק, אבל אם להיות כנות, הם היו רק טריגר, מוח מעוות הוא מוח מעוות הוא מוח מעוות, כמאמר הידוע, ואין לו גבולות או צורך להתקבע לתבנית אחת מסוימת, גם אני וגם קיו חזרנו לנובלות, ורק מקצב ההתנשפויות הטלפוניות שהגיעו מהפומית של הסמסונג שלי, כשסיפרתי לקיו מה היא הפסידה כשפעמיים רצופים היא דילגה על וליאנטס עם אהובי המסוקס והשעיר, (אתם צריכים לדעת כבר זה עושה לי את זה), ותמיד עדיף דייגו ארגנטינאי שיודע איפה ישראל ואחראי למשמו דורי את הקריירה אחד ביד משני אוקאדות על העץ.

ולכן אני אומר את זה בפשטות, זה לא שלא נביט אחורה ונצחק ונהנה ממה שהיה, ואולי אף נתקל בפוסט מצחיק שיבוא לנו כך בטוב, על ארץ הקימצ'י או על חברינו משכבר הימים, מה שכן אני בטוחה שיותר הוא לא מוגבל לנושא אחד בלבד, והמטרה שלנו מעכשיו היא להנות מהכל, פשוט מהכל.

ובעיקר אחת מהשניה. בברכת לולי אוהבת את קיוי ותו לא גם לכם.

נ.ב.-

אני מסכימה טומה לא נחשב. הוא אף פעם לא באמת היה חלק מזה.

אז זהו. נכון שזה לא קטע שנון או מצחיק אבל ככה זה גירושין. וזו באמת סוג של סגירה על תקופה, אבל העדפנו למצות מאשר לעשות צחוק.

לשלל קוראינו הנלהבים ( מעל 1000 כניסות בעוד הבלוג שומם וסגור זה נחמד מאוד), או שתמשיכו הלאה או שתמשיכו לקרוא.

בכל מקרה ממילא כמו שהסברנו לכם בפוסט הראשון, אנחנו כותבות לעצמנו ובעיקר אחת לשניה.