"Because that's what people do.
They leap and hope to God they can fly.
Because otherwise...
we just like a rock...
wondering the whole way down:
"Why in the hell did I jump?"
But here I am, Sara, falling.
And there's only one person
that makes me feel like I can fly"
- - - - - - - - - - -
אתה מסתכל על טירה יפהפיה במשך שנים מרחוק. צופה באנשים הגרים בה ועוזבים אותה, ואט אט הלב שלך נחמץ.
הטירה הופכת לחלק מהנוף של החיים שלך. אתה מרים את הראש ורואה אותה. ובוהה ובוהה ובוהה.
יום אחד אתה מחליט שאתה רוצה לראות יותר. אתה קם ומתחיל ללכת בכיוון. עוד חלקים של הטירה נגלים לך.
עכשיו כבר ברור לך שאתה מסוקרן קשות, והלב מתחיל לפעום.
אתה לובש את חליפת האבירים הכי טובה ונקייה שלך,
לוקח את הסוס הכי סבלן שלך, מלביש עליו את האוכף, ועולה עליו.
הוא מבין, ודוהר מאליו.
הזמן עובר והסוס טס. אין יום ואין לילה, אתה לפעמים שוכח את עצמך, בשם הטירה.
אתה ממשיך לכאוב בכל פעם שאתה רואה דייר חדש, ובכל פעם שאתה מצליח להבחין בבלאגן שהוא השאיר
כשעזב.
אבל אתה עוד רחוק.
ואז אתה מתקרב. כבר עברת חומות ואת התקפות חיות הבר, את צינת החורף ואת המחסור במזון.
אתה מבחין בחומה בצורה היטב. מקיף את החומה ללא לאות, ואין שום גשר, שום לבנה חסרה, רק סדק קטן.
מבעד לסדק אתה מבחין באלפי שומרים שהנשק שלהם מכוון אליך. אתה מרים את הראש, מסתכל ומבין.
שלושה צעדים אחורה. אתה מסתכל על הטירה ונדהם מהיופי שוב.
מבין שלעולם לא תגור בטירה הזאת שכה השתוקקת לה במשך שנים.
תוהה לאן הגעת במסע הזה, תוהה לגבי הסוס, מתבונן בעקבות שהשארת.
ומחליט להסתובב.
הסוס מוכן, בראש מורכן.
אתה עולה עליו, והוא כבר עושה את הדרך, הפעם בצעדים איטיים. הפעם בלי יעד. אתה מסובב את הראש שוב ומסתכל.
הצוואר כבר תפוס מהתבוננות. בכל מקום בגוף שלך אפשר לראות סימנים מהמסע. אתה מסובב את הצוואר במטרה לראות יעד חדש.
כמו הסוס, גם אתה עם ראש מורכן. הצוואר מעט כואב.
מבטיח לעצמך שלא תסתכל לעולם שוב על הטירה. גם אם תצטרך לדהור עוד עשרות קילומטרים, גם אם תצטרך כיסוי עיניים,
עד שתגיע לטירה הבאה.
תוהה אם זה המרחק של המסע הבא שיגרום לטירה, גם אם תסתכל עליה בטעות - למטושטשת.
תוהה אם זה מרחק הזמן שישכיח.
ורק לוחש בשקט:
"תדהר כבר סוס, תדהר"
- - - - - - - - - - - - - - - - - - -
החלטתי לסגור את הבלוג הזה.
מבינים? אני גאה בו מאוד. אני כותב בו כבר מעל ל-5 שנים. אבל הוא כבר נהיה מיותר.
רוב הכתיבה כבר ממילא נעשית למגירה.
הכתיבה פה לא יכולה להתקיים כי אני מרגיש בתוך מסגרת -
מכיוון שאני כבר לא יכול לכתוב פה בחופשיות. הכתיבה פה מעוררת טריגרים בחיים האמיתיים,
וזה כבר קרה עם שתי קוראות שמכירות אותי. שתיהן מאותה זווית של החיים.
אז זהו. התלבטתי בקשר לזה הרבה זמן, אבל באמת די.
אמשיך להגיב מדי פעם לבלוגים שעליהם אני מנוי, ואמשיך לכתוב את עצמי לדעת,
לעצמי, בסתר.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - -
And as your last breath begins
You find your demon's your best friend
And we all get it in
The end
- - - - - - - - - - - - - - - - - - -
ותודה ענקית לכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
