אופסי קופסי

 אוסי, אני יודעת שאת מחכה, אז בשבילך..

האם חלוקת התפקידים בבית צריכה להיות רק בין בני הזוג. האם החובות והזכויות שלנו במשפחה כוללות את אבא ואמא, או שיש מקום לשתף גם את הילדים?

בעניין חלוקות הזכויות אין ספק. לילדים יש זכויות והם אף יודעים למנות אותם. תשאלי כל ילד ממוצע, בכיתה ב' ומעלה והוא יספר לך על הזכות לבריאות ולחינוך ולגדול ללא אלימות, הוא אף ידע שיש אלימות פיזית ואלימות מילולית בקיצור, הוא שמע והפנים כל מילה בעניין זכויותיו. במקרה הצורך, כאשר הוא חושב שזכויותיו נשללו כהוגן, הוא גם ישלוף את מספר הטלפון של האגודה לזכויות הילד.

אבל מה עם החובות? ומה מספר הטלפון של האגודה לזכויות האמא?

אז החובות הם כמובן של אמא.

כשהם נולדים, אנחנו קמות בלילה להניק, מחליפות חיתולים, רוחצות, מלבישות, מחסנות, מכבסות, ודואגות לכל צרכיהם.

כשהם קצת גדלים, אנחנו עדיין דואגות לתזונתם ולבריאותם, הולכות לאסיפות הורים, יושבות בגן על הכיסאות הקטנטנים (הרגליים נתקעות לנו בצוואר ואנחנו קצת נחנקות, כן זה לא מהתרגשות) ועושות להם יצירות לשנה טובה וליום האם, וליום המשפחה וליום הגננת ולמסיבת סיום, (ותראו לי אבא אחד שעושה את זה)

ו ..מכבסות.

אנחנו מסיעות, אנחנו עוזרות בשיעורי הבית, פותחות את ביתנו לבית חם ולערב כיתה, וליום סופגניות ולביבות. מכינות כריכים, מתנדבות לוועד ההורים, כי זה טוב לילד שאמא מעורבת, ובכלל זה עוזר לנו להישאר בעניינים. ו..אנחנו מכבסות.

ואז הם מתבגרים, ואנחנו הופכות להיות אשמות בכל, בחצ'קונים, בציונים בחברה שהבריזה בבגדים הלא נקיים (אולי כי לא כיבסנו?). ושוב אנחנו ערות בלילות, כי הילד עוד לא חזר, ומי יודע איפה הוא מסתובב... והוא גם לקח את המכונית ומי כמונו יודע איזה ג'ונגל שם בחוץ על הכבישים. ואנחנו מכבסות.

ואז הם מתגייסים. ולפתע פתאום עוזבים את הבית. ואז כל הדאגות מתחלפות.

פתאום שואלים אותך איך זה להיות אמא של חייל, ואת נחנקת. כאילו לא היית אמא 18 שנה לפני שהוא התגייס. כאילו לא דאגת לכלום עד עכשיו, לא טיגנת את השניצלים שהוא אוהב, לא דאגת לשלומו, ולבריאותו, לא הסעת, לא נתת את האוטו שלך, וכאילו מעולם לא כיבסת.

אז נכון מדים עוד לא כיבסתי, לילד שלי, אבל תאמינו לי שתוך שבועיים את מבינה את הרעיון. זה אותו דבר, רק שעכשיו יש dead line, כבר אי אפשר לעשות את זה כשיש זמן, המדים צריכים להיות נקיים במוצאי שבת, לפני הבילוי, (של החייל כמובן לא שלי).

זו זכותו של הילד לנוח, אחרי כל השבוע בצבא, הוא עבד קשה, המסכן, ניקה את האוהל למסדר המפקד, לא אכל כל כך טוב, כי האוכל בצבא לא מי יודע מה, לא ישן מספיק, לא צפה בטלוויזיה, לא פגש אף חבר, ולא שיפר את מיומנויות הנהיגה שלו כל השבוע.

ומה עם הזכויות של אמא לנוח קצת בסוף השבוע?

היא לא עבדה קשה במשך השבוע, לפרנסת המשפחה?

היא לא עשתה קצת סדר, ניקיון קניות?

היא לא בישלה את מה שהילדים אוהבים?

לא עזרה בשיעורי בית?

בהסעות?

בוועד ההורים?

ובוועד הבית?

היא לא כיבסה כלום כל השבוע?

האם ביום שישי היא צריכה גם לסחוב את הכביסה מהתרמיל של החייל, ומהרצפה של האחרים, למכונת הכביסה, למיין, לכבס, לייבש, לגהץ לקפל, ולסדר בארונות?

ביום שישי האחרון החלטתי שזהו לא עוד!

18 שנים הם מספיק זמן, ועכשיו מתחיל תהליך שחרור האמא במשפחה שלי.

לאחר שכולם כבר קבלו בגדים חדשים לכבוד החורף, ולכבוד מכירות סוף העונה, ניצבתי מול שלושת ילדיי שיחיו, כיביתי את הטלוויזיה והכרזתי על נהלים חדשים:

אני מכבסת רק בגדים שיהיו בסל הכביסה, כשאני ניגשת אליו.

מי שצריך בגדים נקיים שאינם בסל הכביסה, יכול לכבס בעצמו.

סחבתי את שלושתם למכונת הכביסה, הראיתי להם בדיוק איך להפעיל אותה, ואף רשמתי הוראות הפעלה מפורטות שנתלו מעל המכונה.

(היו עוד נהלים שהכרזתי עליהם, אבל היום אני בענייני כביסה).

הרגשתי ממש אשמה. אשמה כי לא עשיתי את זה קודם. כי איך הם בכלל היו צריכים לדעת שזה קשה לי, שגם אני רוצה לנוח, שאני מאוד מאוד אוהבת אותם אבל לא ממש אוהבת לכבס. איך הם יכולים לקחת אחריות על משימות שלא הוטלו עליהם או שלא היו מודעים לקיומם?

טוב לא צריך להגזים בעניין האשמה, אף פעם לא מאוחר מידי, ועכשיו הוא זמן מצוין להתחיל. אז אני מבטיחה, כאן, לכולם, הפעם אעמוד בזה, לא אשבר, לא אאסוף כביסה מהרצפה, לא אוציא ואסחב את שק הכביסה מהתרמיל הזרוק בסלון אל מכונת הכביסה, ובשבת הבאה, לא אתכנן את זמני לפי הכביסה.

וארגיש שאני אמא ממש טובה, אמא שמחנכת את ילדיה לאחריות, אמא שמחנכת את ילדיה לשוויון ומכינה אותם לחיים האמיתיים.

לכל הגברים שאולי קראו את דברי, אל תתרגשו, אם אתם שותפים שווים במשפחה, אשריכם ואשרי משפחותיכם, התייחסו לכל הנאמר על אמהות, כנאמר גם על אבות.

ולכל האמהות שבני זוגן, שותפים, אל תקפצו ותכעסו עלי – ראו את הערתי לגברים, זו המשפחה שלכן, זכיתן.