| 7/2005
יום שבת הגדול - חלק ב'
כמו שסיפרתי קודם, הנרבורגרינג נמצא לא רחוק מגבול גרמניה-בלגיה. מה שלא סיפרתי זה שמעבר לגבול נמצא מסלול קלאסי אחר - ספא-פראנקורשאמפ, מסלול שעליו כבר דיברתי קצת עם ליזארד בתגובות לפוסט הזה, יום לפני שאמרתי לה שאני לא חושב שאני אסע לראות מירוץ פורמולה 1 בעתיד הנראה לעין :)
המירוצים הראשונים בספא-פראנקורשאמפ נערכו בשנות העשרים על הכבישים הציבוריים שמחברים את העיירות פראנקורשאמפ, מאלמדי וסטאבלו בבלגיה. זה היה מסלול מדהים, עם אוסף של פניות עוצרות נשימה - כמעט כולן מהירות מאוד - המחוברות ביניהן בישורת ארוכות. התכונות האלה גם הפכו את המסלול הזה לאחד המסוכנים ביותר בעולם, וכמו שכתבתי לליזארד, חלק מהנהגים שנאו אותו. מצד שני היו נהגים שזה היה המסלול האהוב עליהם.
אני אתאר לכם קטע מהמסלול כדי להמחיש את העניין. התיאור הוא של פניית מאסטה, במכונית פורמולה 1 משנות השישים המאוחרות, עם מנוע 3 ליטר וקצת יותר מ-400 כ"ס. היציאה מהפנייה הקודמת, מאלמדי, היתה בהילוך רביעי וסביבות 260 קמ"ש. ממנה המכוניות האיצו בישורת, בירידה קלה, לכיוון פניית מאסטה ועד הכניסה אליה התקרבו ל-320 קמ"ש. מאסטה לא היתה ממש פנייה, אלא יותר עיקול שמאלה-ימינה שלא הצריך בלימה. הדרך המהירה ביותר לקחת את הפנייה היתה להרפות מהגז ממש עם הכניסה לעיקול שמאלה, לתת למהירות לרדת בערך עד 280 קמ"ש ולהשתדל לחזור לגז מלא בתחילת העיקול ימינה. את כל זה צריך לעשות כשמשני צידי המסלול בכניסה לפנייה יש גדרות, ללא שטחי מילוט כמו במסלולים מודרניים, וביציאה מהפנייה, מטרים בודדים מהמסלול וללא שום הפרדה ממנו, נמצאים שני בתים.
כמו הנרבורגרינג, גם המסלול הזה לא היה יכול לשרוד את השינויים בעולם מירוצי המכוניות. המכוניות פשוט הפכו למהירות כל-כך שנהיגה על המסלול הזה היתה מסוכנת מדי, ומירוץ הפורמולה 1 האחרון במסלול הזה נערך ב-1970, אם כי מירוצים אחרים נערכו עליו עוד כמה שנים.
אבל הבלגים לא פראיירים, ובשנות השבעים המאוחרות הם בנו קטע שמחבר את החלקים הבטוחים-יחסית של ה"מסלול" המקורי (שכזכור לא היה מסלול אמיתי אלא כבישים ציבוריים) בקטע מסלול חדש שעומד בסטנדרטים המודרניים של בטיחות. המסלול המשולב הזה מוצלח מאוד, והוא נחשב למסלול המעניין ביותר מבין מסלולי הפורמולה 1 שנמצאים בשימוש היום. עד לפני שלוש-ארבע שנים היה אפשר לנהוג על הקטעים הציבוריים של המסלול, כשלא התקיימו עליו מירוצים, אבל אז החליטו להפוך אותו למסלול קבוע לכל אורכו, נסללו כבישים עוקפים לקטעים הציבוריים של המסלול והוא נסגר לציבור הרחב. זה קצת חבל, כי יש הרבה קסם באפשרות לנהוג במכונית שלך באותו מקום שהנהגים הטובים בעולם מתחרים. 312/67 הספיק לעשות את זה לפני שסגרו את המסלול, אבל היום שני מסלולי הפורמולה 1 היחידים שהם כבישים ציבוריים הם אלברט פארק במלבורן ומסלול הרחובות במונקו.
אז יצאנו מהנרבורגרינג ותוך שעה וחצי בערך הגענו לספא. התחלנו בחצי הקפה של המסלול העתיק, וזה היה פשוט לא ייאמן. אני פשוט לא הצלחתי להבין איך אפשר לנהוג על הכבישים הצרים האלה במהירויות כאלה. אני לא יודע אם היה לי אומץ לצפות במירוצים על המסלול הזה אם הייתי חי אז.
בסביבות המקום שבו המסלול העתיק מתחבר למסלול המודרני והכביש הציבורי נסגר, ראינו שלט "למסלול הקרטינג". אמרנו לעצמנו "וואללה, קרטינג, למה לא" ונסענו לשם. 312/67, אני ועוד אחד מאיתנו עלינו למסלול ומאוד נהנינו - המסלול מצוין והקארטים מהירים וגם די נוחים. הבחור השלישי כל כך התלהב שהוא החליט שהוא נשאר לעוד סיבוב, אבל אנחנו רצינו ללכת לראות את המסלול המודרני והשארנו אותו שם.
312/67 כבר היה שם פעמיים לפחות והוא מכיר את האזור די טוב. הוא לקח אותנו לכניסה למסלול, שממנה אפשר לראות את פניית או-רוז', שהיתה חלק מהמסלול העתיק והיום היא החלק הכי מעניין במסלול המודרני, ולטענת רבים (ואני ביניהם) הפנייה הכי מעניינת בכל המסלולים המודרניים. כך היא נראתה מהמקום בו עמדנו:
אחרי כמה דקות של הצטלמות והתפעמות הגענו למסקנה שאם אנחנו כבר שם אולי כדאי שננסה להיכנס למסלול. לא ראינו אנשים אחרים בסביבה, אבל להפתעתנו הכניסה לרחבת הטיפולים של המכוניות היתה פתוחה. ככל הנראה באותו סוף שבוע התקיים במסלול איזשהו אירוע של מכוניות איטלקיות, כי כשנכנסנו ברחבת הטיפולים ראינו שם די הרבה פרארי, כמה מזראטי ואלפא-רומיאו שהצוותים שלהן אורזים אותן לפני עזיבת המסלול. כל הזמן אמרתי לעצמי "וואו, אם הייתי מגיע לפה לפני 10 שנים כנראה ממש הייתי מתרגש מזה". אבל היום המסלול העתיק מעניין אותי יותר מהמכוניות החדשות.
יצאנו מרחבת הטיפולים למסלול עצמו והתחלנו ללכת עליו. זו הרגשה מוזרה, להיות בפעם הראשונה במקום שראית כל-כך הרבה פעמים ולמעשה אתה מכיר די טוב, והדחף הזה לומר "אהלן" לכל בניין לאורך המסלול. הלכנו אולי קילומטר לאורך המסלול, כולל הקטע עוצר נשימה של הירידה לכיוון או-רוז':
אבל התחיל להחשיך וידענו שהבחור ההוא מחכה לנו במסלול הקארטינג, ולכן התחלנו לחפש דרך החוצה. לא רצינו לחזור ולצאת בדרך שבה הגענו, כי זה עלייה מאוד תלולה. קצת התקשינו למצוא דרך החוצה וחשבנו שניאלץ לטפס על אחת הגדרות (זה היה די מוזר לי, בתור חובב מירוצים, לחפש איך מתפלחים החוצה מהמסלול). במהלך החיפושים עברנו במקרה ליד דוכן המנצחים של המסלול, והחלטנו שאם אנחנו כבר לידו, צריך להצטלם עליו, שהנכדים יהיו גאים בנו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
