פרק 4-
"ברוכה הבאה לחדר המועדון של גריפינדור!" הכלב הפרצופי צועק בצווחה-נביחה.
איזו התלהבות (את שתי המילים האחרונות יש לבטא באדישות מוחלטת).
כורסאות, אח משונה וחלון, מעולה" מעיפה מבט "עכשיו לחלק היותר חשוב- איפה בתוך כל זה מחכה לי ארוחת ערב?".
"אופס".
"היי זאת המילה שלי!" רוקעת ברגל בכעס ובטעות דורכת על הרגל של רף כפוני.
אוקי, אוקי! בכל זאת עשיתי את זה טיפ טיפונת בכוונה, אבל ממש טיפטיפה.
ואולי זה היה לגמרי בכוונה, אבל רק אולי.
"המילה שלך?" רמוס זוקף גבה, ולמרות שהוא לא התייחס לשאלה הקודמת שלי אני בהחלט יכולה לשמוע את הבטן שלו מקרקרת בצורה מאוד...ובכן...סיריוסית.
כן, אני יודעת שהוא לא סיריוס, אבל בקשר לבטן שלו אין לי הרבה מושג...
"אתה יודע, זה מה שאני אומרת שאני עושה משהו מגוחך ואין לי כוח להגיד סליחה. או פשוט לא בא לי הגיד סליחה וגם אם במקרה נתקלתי אם הראש בעמוד אין לי סיבה להגיד לעמוד סליחה. רק רגע... יש עמודים מדברים בהוגוורטס?" מה זה המבט המוזר הזה על הפנים שלו?
"לא, דווקא אין" הבחור שלא דיבר הרבה זמן וכבר היה אמור לדבר לפני כן- קרניים, פוצה את פיו, בזמן שאני נאנחת אנחת אכזבה ודורכת פעם נוספת על כף רגלו המעוכה ששל הכלב המעוף והפרצופי.
"אבל יש פיבס! ושרת שאפשר לשחוט את החתולה שלו סתם בשביל הכיף!" ג'יימסון ממשיך לנסות לעודד אותי בזמן שסיריוס מגרגר עליי כמו כלב. הוא כל כך מזכיר כלב!
איכסה-הוא-מרייר-עליי-כמו בולדוג-איכסה!
קופצת שלושה קילומטר אחרוה מגועל: "אתה מרייר עליי!" צורחת וגורמת לכל מי שיושב על הכורסאות להסתובב ולהסתכל עליי. וגם לאלה שלא יושבים על הכורסאות.
"כן, שמתי לב" הוא מנגב את הריר עם היד שלו. אני לא אגע ביד הזאת יותר בחיים.
"אה, ירחוני?" אומרת לאחר ההתגברות על הטראומה הנוראית ביותר.
"כן...?"
"עדיין לא אמרת לנו איפה אוכלים".
"אה, נכון. אנחנו צריכים לחזור לאולם הגדול".
"אז בשביל מה עלינו לפה?"
בשביל שאני אוכל לרייר עליך" חיוך סירוסי ומעצבן!
שונאת את ה...בעצם החיוך שלא לא כזה נורא. די מרתק למען האמת.
לו, תתאפסי! לפני רגע הוא רייר מהחיוך הזה על היד שלו וגם על המגף החדש שלך!
שיט גדול מאוד!
*
"המ..לו?"
"כן...?"
למה את נראית כמו בילבי בת גרב?"
"מי זאת בליבי?"
סיריוס הטמבל.
"מישהי משוגעת עם צמות" לועס רמוס תוך כדי אמירת דברים אלו.
"היא לא משוגעת!" למען האמת, כשהייתי קטנה, תמיד חלמתי להיות כמוה כשאני אהיה בת שמונה, הגיל שלה. עכשיו אני בת שלוש עשרה, ונראה שחלומי התגשם באופן חלקי.
פחות או יותר...
"זאת לא הילדה שתמיד לבשה גרב אחת בסגול ואחת בצהוב?" נראה שלזנב תולע החביב שלא דיבר כבר הרבה זמן יש קשר דם למוגלגים, בסופו של דבר.
"נראה שכן. היה לה גם רק מגף אחד?" סיריוס נועץ בי מבט.
אני ממש...זה...פשוט... אני לא...אוי, אני פשוט ילדה נוראית.
זה רק בגלל שהוא חתיך, נכון? נחמו אותי, בבקשה! הבחור רייר על המגף שאני מחזיקה ברגע זה ביד!
"היי? הלו הוו?! כדור הארץ ללואיזה מה שמה?"
"לא. לא היה לה רק מגף אחד. פשוט רף כף המכוער..." תודה רבה באמת על האזכור החביב בקשר לזה שאמרתי שסיריוס חתיך לפני שנייה. לייתר דיוק, חשבתי על זה (למזלי הרב).
רגע...חשבתי על זה, נכון? לא אמרתי את זה? "אני לא אמרתי את זה, נכון?"
שיט גדול, עכשיו כן אמרתי את זה.
ילדה נוראית, לו. מי בכלל חינך אותך?
או, כן. ההורים שלי. דווקא די נחמדים, כאלו שמקראים לך את בילבי לפני השינה...
"לו? מה בדיוק לא אמרת?" שוב פיטר הפתטי.
"כלום" נועצת מבט בעוף שנטרף כרגע על ידי הכלב שהוזכר קודם כחתיך ואחר כך כמכוער.
כן, אני דלוקה עליו, אבל זה יעבור ברגע שנאי אסתכל על הרוטב ברביקיו שמסביב לפה שלו.
יופי, זה עבר. שיט, זה חוזר!
לכי תחושה מפגרת, לכי! לכי!
תחושה מפגרת.
"אני יודע איזו חיה את תהיי בתור אנימגוסית!" חיוך ערמומי מצידו של סירי. נו, אין לי כוח לערמומיות הזאת.
"נו...?" משלבת ידיים.
"חלומי!" אוי ואבוי, הוא באמת דביל.
"חלומי זאת גבינה..."
"אבל היא גבינה חולמנית, נכון?" זה פשוט טמטום בל יתואר.
"אני לא יודעת, רך כף! שכחתי לשאול אותה לפני שהתחלתי ללעוס!" אני הולכת לפוצץ עליו מלא (מלא מלא מלא מלא) חלומי עכשיו.
"בכל מקרה, את חולמת כל שתי שניות בערך למשך איזו רבע שעה" תודה באמת, רמוס.
"על איזה נושא דיברנו בכלל?"
"בילבי".
"הגרביים שלך".
זה הרגיע אותי, חשבתי שהם עוד ייזכרו בדבר שלא אמרתי.
"או, וגם בדבר שלא אמרת".
הו, גורל אכזר! למה אתה כזה פרנואיד? (מישהו יודע מה זה פראנואיד?)
"דביק, אתה יודע מה זה פרנואיד?" הוא חייב לדעת. לפי איך שאני מכירה אותו עד עכשיו, נראה שבגיל שלוש הוא בלע איזה אנציקלופדיה ובכל שנה האנציקלופדיה מצמיחה ענפים.
מעניין עם אפשר להצמיח אנציקלופדיות גם מחוץ לכבידה, בלי כל מיצי הקיבה האלה.. אולי אם נפרק את סיריוס (הדביל) ונוציא ממנו את המיצי קיבה נוכל לגדל עץ אנציקלופדיות אפילו בהוגוורטס הדוחה! איזו שמחה וצהלה (לא.)
"...ואלו הם הפרנואידים. הבנתם?" רמוס התמים. לא מבין שהעץ אנציקלופדיות שלו לא מעניין אף אחד חוץ מהזקן הפרנואיד שלא התגלח שנתיים שיושב ליד בראש שולחן המורים ואוכל ספגטי.
איכס! הספגטי נכנס לו לזקן. (לא מומלץ- בכלל לא מומלץ- ממש לא מומלץ- לדמיין את התמונה המזוויעה הזאת).
"אה...לא ממ-"
לחישה מסתורית: "שש! את לא רוצה שהוא יחזור על כל הנאום הזה שוב, נכון?" זה היה סיריוס, שתחב באופן מחליא (מאוד!) את היד שלא לתוך הפה שלי. או שמה זאת הייתה הגרב שלו? בואו נקווה שזאת אפשרות אלף. בבקשה.
"הבנתי מצויין!" זה נאמר רק בשביל להוציא את היד/הגרב מהפה שלי.
"טוב, מה עכשיו?" ג'יימס אוכל ספגטי יותר גרוע מהזקן ההוא. איזה מזל שאין לו זקן (זוכרים את זאת שליבו נתון לה מהפרק הקטע בו נכנסתי להוגוורטס אקספרס? עכשיו אני מבינה למה אין לו חברה. בעצם, זה היה ברור גם לפני כן).
"עכשיו?"
שקט. זה מצרך נדיר כשאתה נמצא בחברת הרביעייה הזאת.
"או, נזכרתי!" הפיראט הזה מדבר רק לעיתים רחוקות, תודה לאל שהוא סוף כל סוף פצה את פיו הזערורי "אתה הגיד לנו מה זה הדבר הזה שלא אמרת!".
אלוהים, גורל, וזקן משוגע. כולכם פרנואידים במלוא מובן המילה*
*מצב פסיכוטי, מלווה בפחד, חרדה ומחשבות שווא, שבו חש האדם כי הוא נרדף, אף על פי שאין לכך ביסוס במציאות
תגיבו בקשר לפרק, בקשר לקטע המקורי שפירסמתי ביומלדת, ו..בקשר לכל דבר שתרצו 8D
~מצב כפית~
המנויים מקבלים בקרוב בקרוב תמונות מגניבות למייל, מקווה שתאהבו ^^"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
