15.4.09

"זה נראה כאילו שאנשים מכל קצוות הארץ הגיעו. מכל קצוות תבל. כולנו התאספנו כדי לראות אותך.

את הזיכרון שלך. או יותר נכון, מה שנשאר ממנו.

זה לא כמו שנה שעברה. אז הכל היה טרי וכואב בצורה שפילחה לנו את הלב. עכשיו קשה להוציא את זה החוצה שוב, לדבר על זה ולחשוב על זה שוב. הכאב לא נעלם ולא עבר. הוא עדיין שם. אבל משום שהזמן עבר הוא קהה מעט, הוחבא איפה שהוא אי שם.

אפשר להסתכל על זה כמו על חפץ במגירה. אם נשים חפץ כלשהו במגירה פתוחה, החפץ שם ואנחנו רואים אותו. אם נסגור את המגירה אמנם לא נראה את החפץ – אבל הוא עדיין שם. אותו דבר עם הכאב. הוא שם, תמיד, באותו הגודל, אבל בעזרת התושייה והמגננה המופלאה של המוח האנושי הצלחנו לתמרן מסביבו.

מיתר, שפכתי כל כך הרבה מילים לתוך חלל ריק – לתוך חור גדול ושחור שהוזכר יותר מדי פעמים בעקבותייך – וזה מרגיש כמו בזבוז של זמן ומחשבה. לא משנה בכמה חלומות שלי היית – שניים, למעשה – ולא משנה כמה פעמים אלך לקבר שלך, שום דבר לא משנה את העובדה שאת לא חוזרת, שאת לא תבואי שוב. הפעם האחרונה שראיתי אותך, ביום שישי אחר-הצהריים בקן, נראה לך שחשבתי שזאת הפעם האחרונה שאי-פעם אראה אותך? מעצם המחשבה שכך היה  אני משתנקת ועוצמת את העיניים.

אף פעם לא חשבתי עלייך יותר מדי. תמיד היית שם, מיתר משיפבוינג, הילדה שמתלבשת בצורה מוזרה עם הצחוק המתגלגל והנמשים, הנמשים. הילדה שתמיד התנדבה ראשונה לעזור בהכנת עזרים לפעולות, אבל את גם הילדה שיכלה לעשות בדיוק ההפך ממה שמבקשים בידיעה מוחלטת שזה ירגיז מישהו. בהשתלמות המדריכים שהייתה בסוף ינואר משהו היה לי חסר. בלילה, כשכולם פרסו את השק"שים שלהם הסתכלתי מסביב. ואז זה הכה בי: את היית חסרה. זה לא שהיינו חברות קרובות, או חברות של ממש בכלל, אבל זה היה לי ממש ברור שתדריכי. גם ביום הביקור בקורס מד"צים לא היית, וציפיתי לראות אותך קופצת מאיפה שהוא, קצת שרופה בפנים, מחייכת מאוזן לאוזן ועל ראשך כובע בצבע אדום או כחול או ירוק.

עברה שנה שלמה. את עדיין מתה.  שנה שחלפה כמו נצח שעברה בשנייה אחת. עפעפתי וכבר עברה שנה. ואיך להתמודד עם הכאב הזה, איך לשתף, מאיפה לבלוע את זה – שאלות שלא השתנו, ואת עדיין בראש שלנו, צוחקת ובורחת, במרחק נגיעה שמרסקת עצמות.

יהי זכרך ברוך. "