עץ שבור,

והמים הזורמים מתחת,

גועשים ורועשים,

מכים בעץ בלי נחת.

ענפים יבשים ושבורים,

נחים מתחת לפירות שנפלו,

ניצנים של עלים,

שעוד מעט יפרחו.

הילד הקטן יושב לצד ההורים,

והאמא מספרת,

ילדי, עלייך לדעת,

גם המלאכים נשברים.

הכל מתחדש, בסופו של דבר,

אפשר לתקן את מה שנשבר,

חוץ מאותו החיוך השבור,

שמונח ליד התמונה הישנה,

תמונה מחיים אחרים.

האם מצביעה על התמונה הישנה,

ובעצב מהול בגעגוע,

היא מראה לבנה את מי שפעם הייתה,

והוא מביט במבט תמוה.

ידיה פרושות לצדדים,

היא עומדת בשדה הפתוח,

עיניה עצומות ,

ושפתיה בגוון התפוח,

היא יפה כמו מלאך,

כמעט מושלמת.

ועל פניה חיוך,

אמיתי כזה,

שאי אפשר לזייף,

לפחות פעם היא ידעה,

איך באמת לחייך.