שרוי בכהות חושים,

לא רואה ולא מבין,

לא מקשיב ולא יודע,

הוא כבר שמע הכל.

האדישות כה ממכרת,

מרחיקה ממך הכל,

לא יודע מה יהיה עכשיו,

וגם לא זוכר מה קרה אתמול.

מבטיח לעצמך את כל מה

שאתה יודע כבר בוודאות

שלעולם לא תקיים.

זרוק בפינת רחוב,

כמעט קיים, וכמעט כבר לא,

מחייך חיוך עקום,

אבל יודע שבפנים,

מזמן אין כבר כלום.

נסחף באשליות של אחרים,

כי לך אין צרות בחיים,

תיזהר, אתה טובע,

בשקרים של עצמך,

ובהזיות של אחרים.

האדישות ממכרת,

מרחיקה את הכאב,

ועכשיו לך תחייה,

עם הידיעה הקשה,

שאתה בעצם,

האויב הכי גדול של עצמך.

הראש שלי מפוצץ ממחשבות.

אבל אני לא מצליחה לנסח שום מחשבה למשפט.

כואב לי ואני רוצה לבכות ולצרוח ולהרביץ לקירות, 

ולא לצאת לעולם מהמיטה.

אני רוצה לומר כל כך הרבה אבל דווקא אז אני שוכחת איך מדברים.

ותמיד אני מסיטה את הנושא ואף פעם לא מגיעה לשורש העיניין.

אני לא רוצה להרגיש כלום יותר, להיות אטומה ואדישה וקרה כמו קיר.

ואני מפחדת. ומיואשת. וכל כך עייפה.

ובעצם אני כבר לא יודעת כלום ולא בטוחה בכלום

אני לא מבינה שום דבר.

הלכתי לאיבוד בתוך עצמי.

ואולי אני סתם מטומטמת ואיך לי בכלל על מה להתלונן? זה הרושם שיצרו אצלי

וזה משגע אותי, כי בעצם אסור לי להרגיש ככה.

אני צריכה מישהו שיעשה לי סדר בבלגן, להרגיע קצת את המחשבות.