מכונסים בתוך עצמם,

שקטים, כמעט בלתי נראים.

מתפרקים על בסיס קבוע,

יום עובר ועוד חתיכה נפלה,

זה לא נמשך רק יום,

וגם לא שבוע,

כל יום הם מתפרקים,

עוד קצת, על בסיס קבוע,

זה דבר שגרתי להפליא.

הם מתפרקים,

ואז לוקחים סלוטייפ,

ומדביקים את מה שנפל,

כי הכל תמיד בסדר.

ורק כשמגיעים הביתה,

ומסתגרים בחדר,

נותנים לסלוטייפ להשתחרר.

החתיכות נופלות,

מתפזרות על הרצפה כמו לגו.

האנשים תמיד ימשיכו לחייך,

מקפידים להדק את ההדבקה.

מתפוררים עוד קצת כל יום,

אבל עדיין שלמים למגע.

מחייכים וצוחקים,

רק חבל שצחוק לא מדביק אותם בחזרה,

כי הם תמיד ימשיכו להתפרק,

אבל אני עברתי לדבק מגע.

כנראה שגם הוא כבר לא מספיק חזק...