 כינוי:
בת: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2008
פרק 1
פרק 1
"שמי נלי סגל ואני בת 16.
מאז שאני זוכרת את עצמי גרתי בכל כך הרבה מקומות עד שאינני מסוגלת לספור אותם בשתי ידי.
כמעט בכל שנה המשפחה שלי עוברת לגור במקום אחר, לפעמים מחליפים עיר ולפעמים גם ארץ.
הכל בגלל העבודה של אבא שלי, הוא שגריר-פוליטיקאי, הוא מכור לעבודה שלו, כמעט ולא מבחינים בו בבית. אבל זה לא שאמא שלי שונה בהרבה, היא תורמת כספים לצדקה, היא טוענת שהיא עוזרת לשנות את העולם אבל האמת היא שהיא סתם מנסה להיות "אשת החברה הגבוה" כי זה מה שכל הנשים העשירות בגילה עושות, זה באופנה.
ואני, אני כבר מזמן הפסקתי להתלונן, למען האמת גם לא היה לי למי.
הפסקתי ליצור קשרים עם אנשים אחרים, הפסקתי ליצור חברים, נהייתי קרירה, צינית ולא אכפתית, הפכתי סגורה לא רציתי שאנשים יתחברו איתי כי הפרידה תיהיה קשה.
ממילא זה רק עניין של זמן עד שאני אעזוב שוב כולם שוב ישכחו אותי ואני אותם.
אבל מעולם לא עלה בדעתי שדווקא כאשר לא מבחינים בי, דווקא אז רואים אותי באור הבוהק ביותר."
השעה הייתה 10 וחצי בלילה כאשר הגענו לבית החדש. הוא היה כולו מרוהט בסגנון העדכני ביותר, אך הוא נראה קר ולא בייתי.
העוזרת החדשה שמשום מה התקשיתי לזכור את שמה הראתה לי את חדרי בקומה השנייה, חדר גדול עמוס טכנולוגיה, חפצים שבכלל לא הייתי זקוקה להם.
נכנסתי ונשכבתי על המיטה, התחלתי לשחזר את בתי הספר הקודמים, ניסיתי לתאר עם הכל שוב יהיה אותו הדבר? אך העייפות קטעה את מחשבותיי ונרדמתי עד למחרת בבוקר.
השעון המעורר צלצל בצלצול מחריש אוזניים, מלמטה צעקה העוזרת "נלי את תאחרי, רדי למטה לאכול"
"כבר באה" עניתי בקול מנומנם.
התארגנתי מהר ככל שיכולתי אכלתי ונכנסתי למכונית. נסענו בערך כ-15 דקות עד שחנינו לפני שער ברזל ענק הניצב בכניסה לבית הספר "דארטס קינגס", 3 בנייני ענק, מאותרים בפסלים, בגנים ובהמון צמחייה.
משום מה בית הספר הזה נתן תחושה אחרת, הוא היה שונה מכל בתי הספר שקדמו לו, אני הייתי לבושה בתלבושת בצבע אפור אומנם מספר קטן מאוד של תלמידים היו לבושים בתלבושת בצבע לבן.
הצלצול לשיעור הראשון צלצל, בכלל לא התקשתי למצוא את הכיתה שלי, תמיד טענתי שיש לי חוש כיוון יוצא דופן.
מחנך הכיתה קרא לי לבוא אליו וביקש ממני לומר כמה מילים על עצמי: "שמי נלי, נעים להכיר" החמצתי פנים ולא רציתי להוסיף.
ילדי הכיתה בהו בי, כנראה קיבלו את הרושם שלכיתה הגיעה ילדה לא חברותית, עצם העובדה על כך שימחה אותי ועיצבה אותי בו זמנית, כלומר לא רציתי שכך יהיה אבל לא הייתה לי ברירה אחרת.
איש לא דיבר איתי, איש לא פנה אליי, השעות חלפו לאיטן והתחלתי להצטער פעם נוספת שכך התחלתי.
סוף סוף הגיעה שעת ארוחת הצהריים, הבטן שלי קירקרה כבר שעות ארוכות, קיוויתי שיהיה הרבה אוכל טעים.
בקפיטריה היה טור ענק של תלמידים המחכים לאכול.
נעמדתי בטור הארוך עמדתי כ-20 דקות והטור בקושי זז, לפתע פתאום התקרבה תלמידה בתלבושת לבנה ומבלי אפילו להתייחס לטור המצטבר נעמדה בראש הטור ולקחה לעצמה מגש אוכל. הייתי המומה 'איזה חוסר כבוד!!'
'איך היא מעזה לעקוף ככה'
'ולמה אף אחד לא אומר לה שום דבר?!'
בעודי מאדימה מכעס בא תלמיד נוסף בתלבושת לבנה וניסה לקחת מגש אוכל.
'משהו לא בסדר עם הערכים של התלמידים פה'
"היי אתה!" הפה שלי נע מעצמו, זרקתי את אגו השקטה שלי לכל הרוחות.
"את מדברת אליי?" הוא שאל.
"כן אלייך" עניתי בכעס.
הבחור נעצר במקומו והביט בי במבט משועשע, בוחן מה אני הולכת להגיד.
"מי נתן לך את הזכות להיות ראשון? אתה עיוור? אתה לא רואה ש-50 תלמידים עומדים פה ומחכים למגש אוכל בדיוק כמוך!"
"ומה שמך עם מותר לי לשאול?" הוא שאל.
"נלי!"
"נלי, יש לך מושג למי את פונה בכלל?" הוא שאל.
"לא אכפת לי, ולי עניין אותי מהרגע הראשון שראיתי אותך".
הבחור בתלבושת הלבנה הסתובב ופנה לילד נמוך מאחוריו "דין, תרשום: נלי"
כל מי שסבב אותי התרחק ממני מיד, הבטתי סביב ורציתי שמישהו יסביר לי מה עשיתי לא בסדר.
הבחור המשיך לעבר מגש האוכל כאילו בכלל לא דיברתי אליו לפני כדקה.
אין לי מושג מאיפה אגרתי את האומץ אבל בצעדים קטנים ומהירים ניגשתי אליו ותפסתי את ידו "אין לך שום זכות ולאף אחד אחר להתנהג ככה"
לפתע הרגשתי שתי ידיים מאחור תופסות אותי בכתפיים ומפילות אותי אחורנית, לפני שהספקתי להבין מה קורה, הופלתי על הרצפה בחוזקה מבלי היכולת לזוז...
מקווה שאהבתם,
פרק 2 יפורסם בקרוב, אם תרצו..
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
