הכוס הזאת היא בהחלט כבר לא חד פעמית, בטח לא אחרי 6 דייטים, 2 סרטים בהקרנה פרטית וארוחת ערב מושקעת במיוחד ובכל זאת בכוס הזו יש כנראה חור.

גם החלק המלא שבה מתרוקן לאיטו, לפעמים יש בה הרבה פחות מחצי מלא להסתכל עליו. ולפעמים משפט אחד שלה, צחוק מתגלגל, או הערה חמודה שכזו, והופססס נוסף עוד סנטימטר למפלס.

ואני, כמו מצוף זעיר ללא טייס, צף לי על פני אותו מפלס.

לעיתים יורד, מפחד להגיע לתחתית הכוס - כי שם זה יישבר.

לפעמים דווקא עולה אבל לפעמים כבר לא אכפת לי וגם נמאס.

בא לי לנקב בעצמי עוד חור בדופן - אולי רק כדי לבחון אם היא תכניס כבר אצבע לחור ותסתום אותו או תתאמץ יותר כדי שהמפלס יעלה.

למה רק אני מרגיש מתאמץ? מחמיא? מתגעגע? משקיע?

ובכל זאת, בסופו של יום, בשעה דומה לזו בדיוק, אני תמיד נוטה להסתכל בכל זאת על חצי/רבע/שליש/שתי-שש-עשריות המלאות. לתקוע בכל זאת בעצמי אצבע בחור שמרוקן את הכוס. להירדם ולחכות למחר.

לילה טוב,

אנִי

תודה ל"היא" שהגיבה

ול1231 שכבר ביקרו