*לחיים שיש גם מחוץ לישרא. |
| 4/2010
נפרדת מאיתנו לפני כמה שנים...
נפרדת מאיתנו לפני כמה שנים - והחיים ממשיכים (?!)
אבל הם לא.
משנה לשנה הזכרון מתעמעם.
נשכחים דברים כאילו חסרי חשיבות
ואחרים פתאום עולים מן האוב.
החיים לעולם לא חוזרים לכשהיו.
נפרדת מאיתנו לפני כמה שנים - וכואב.
כאב כהה של "כל רגע" מתחלף בכאב דוקר ומרוכז של "פעם ב..."
והזמן, הזמן ממש לא מרפא את הכאב.
כואב כשנפרדים מבת זוג - ואין למי לספר כמו פעם
כואב כשעוברים לדירה חדשה - ואין עם מי להתחדש
כואב כשמתחילים מקום עבודה חדש - ואין ממי לקבל פתק ברכה - כמו תמיד.
כואב לראות שלמישהו אחר יש מישהו כמוך.
וכואב אפילו יותר כשמישהו אחר מאבד מישהו קרוב.
נפרדת מאיתנו לפני כמה שנים והמשפחה מתפרקת,
החברים לא באמת יכולים להבין
הצורך לחיות, כמו פעם, קיים וחזק
אבל לפעמים לא אכפת לעבור ל"צד שלך"
לא, חס וחלילה לא עושים שום דבר ולא חושבים לפגוע בעצמנו בכוונה תחילה,
אבל כשכבר עושים משהו, ומבינים שהוא מסוכן, מופיע פתאום השדון האדום על כתף שמאל,
סופק ידיו ואומר "לא נורא, מקסימום תלך גם אתה"
נפרדת מאיתנו לפני כמה שנים - והכאב הפרטי פוגש לראשונה את הכאב הלאומי
לא יודע איפה הוא היה בשנים האחרונות ביום הזה
אבל כנראה שמכאובים שונים - מקורם בגרעין אחד
ולכן, כמו מגנט, הם נמשכים האחד לשני.
נפרדת מאיתנו לפני כמה שנים - וזה כל כך דומה
דומה לסיפורים הפרידה שמשדרים היום בטלויזה.
דומה לתובנות של הפרידה, של החלום, של הכאב
דומה לדמעות, ללבד, לייאוש
כמו גם לתקוה, להתחדשות, להמשך בלעדייך.
דומה אבל כל כך שונה
נפרדת מאיתנו, אמא, לפני כמה שנים,
לא בפיגוע,
לא במלחמה,
וגם לא בתאונה.
ובהתחלה נאבקתי בכאב,
ניסיתי לשכנע את עצמי שהיום, אין לו מקום.
היום הזה מוקדש לכאב שלהם. לא שלך.
אבל זה חזק ממני. ואני בטוח שזה גם בסדר.
אז תהיי אמא גם שם למעלה,
תהיי אמא של הנופלים כמו שהיית שלנו
תחבקי אותם, ותדאגי להם.
מתגעגע כל כך,
אנִי
ותודה ל2362 שכבר ביקרו
| |
|  כינוי:
בן: 50 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
