אתמול ראיתי את הנושא החם "כאן ביתי" (שנקבע אגב בעקבות פוסט של מומו) ולאו דווקא הצלחתי להתחבר לנושא.
עם זאת, באותו ערב כתבתי את הפוסט על "מה שחסר לי במרק ההוא..." וכמובן שרציתי שתהיה לי אפשרות לקשר לנושא החם - זה הרי יכול להביא יותר קוראים לא? חשבתי איך מרק חם יכול להיות קשור לבית?
(ותסכימו איתי שמרק הוא "מה-זה" קשור....לא?!)
וחשבתי שאם המרק לא קשור לבית - אז הזוגיות שאני כל כך מחפש, שוב, (ובאה לידי ביטוי בפוסט) - בוודאי קשורה לבית - הגעגוע שלי לאחת שתכין איתי מרק ו/או תשב איתי בערב כשחוזרים מהעבודה לאכול מרק ולדבר על "היום שהיה".
(ותסכימו איתי שזוגיות היא "מה-זה" קשורה לבית... לא?!)
ובכל זאת - לא כתבתי על זה ולא קישרתי את זה.
מאוחר יותר, ניתבו אותי החיים הוירטואליים אל הבלוג של חוקרת מוח והיא כתבה שם, כנראה כהרגלה, פוסט ברמה מאוד גבוהה. פוסט שפשוט עשה לי משהו.
קראתי ונהניתי ורק בסופו פתאום הבנתי שהוא כל כך "כאן ביתי" וחשבתי על הדברים שאני יכול לכתוב על הבית שלי.
חוקרת סיימה את הפוסט במילים "זה הבית שלי" ובלי ידיעתה או כוונתה נתנה לי כל כך הרבה השראה לכתוב בדיוק על זה.
אז ככה, גדלתי בעיר שקטה, אני זוכר מגיל צעיר שהלכתי לגן חובה לבד - כי אפשר היה. היתה לי אחלה ילדות.
היו לי הורים מפנקים - ולא עד חצי המלכות, אלא עד כל המלכות ועוד חצי. ורק על הילדות שלי אני יכול לפתוח ולכתוב בלוג שלם, אז אני אוותר על זה ולכם כרגע. את כל חיי הצעירים "העברתי" באותו בית.
יש לי זכרונות טובים. סתם אחד, ככה על הדרך, הוא הזכרון של ללכת יחף בגן הציבורי הקרוב (בו ביליתי שעות רבות), אפילו שכואב קצת ברגליים, הרגליים מפתחות עמידות גבוהה וזה מצחיק איך אחרי שמתבגרים, ושנים לא הולכים כבר על חצץ ושות' - פתאום כשמנסים זה על גבול המדגדג-כואב (כמו הרבה דברים אחרים בחיים נכון...?), ועוד אחד, הוא החיים המשותפים עם אחי הגדול בחדר אחד (עד שהוא התבגר וקיבל חדר משלו), כולל נסיון לשכנע אותי להוציא לי שן מתנדנדת עם חוט קשורה לידית הדלת (ניסויים בבני אדם ממש), ניסוי שלשמחתי (או ששכחתי) לא נערך.
בבית הראשון שלי - אליו נולדתי ובו גדלתי והתבגרתי, גם נשארתי עד גיל מאוד מאוד מאוחר (יחסית).
בן זקונים שכזה. תמיד בצמר גפן. בשנים הראשונות של התואר עוד הייתי בבית ההורים. רק בשנתיים האחרונות יצאתי לעצמאות (עצמאות חלקית מכיון שאמא פולניה תמיד דאגה לפנק פה ושם.)
בית אמא ואבא – בית של ילדות, פינוק, אהבה, הרבה חום והתבגרות - זה הבית שלי.
הצבא אף פעם לא היה "בית" בשבילי. ואף בסיס לא היה "בית שני". אז אני מדלג על השנים האלו (כרגע)
אז הבית שני שלי היה בשכירות (מן הסתם). משום מה נראה לי שהיה הרבה יותר קל אז למצוא דירה (ואני מתכוון לתהליך, לא להיצע ולמחירים). הדירה הראשונה שראיתי היתה מעל כביש מאוד ראשי - כך שהיה הרבה רעש מכוניות, היא היתה בקומה הרביעית - מה שעשה אותה חמה מאוד בקיץ וגם התקרה שלה התקלפה אולי מהגשם? לא ממש מושכת... אז הלכתי לראות דירות נוספות ובסופו של דבר היתה זו הדירה הראשונה שראיתי שאליה חזרתי וגרתי בה שנה ושלוש. תקופת זמן מעניינת לכשעצמה - בדיוק כמו מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלי בכתה יא-יב - שנה ושלוש. (נושא לפוסט אחר).
די מהר התרגלתי לרעש המכוניות – בשלב מסויים פשוט לא שומעים אותו יותר. ואת התקרה קילפתי צבעתי וסידרתי (אף פעם לא הייתי טוב ב"להציק" לבעלי הבית). הפכתי את הדירה ממש לבית שני. צבעתי אותה (למרות שלא הייתי צריך) כי רציתי להיות בה. לא סתם לגור בהאו אפילו רחמנא ליצלן רק לישון בה.
לא פלא שלא קראתם עד עתה על השותף שהיה לי – פשוט כי כמעט ולא ניתן היה להרגיש אותו. חייל חמוד, חוזר מאוחר בלילה לפעמים אחרי שהלכתי לישון, עוזב מוקדם בבוקר בד"כ לפני שבכלל התעוררתי. ביום חמישי חזר להורים ובראשון הביתה – זה אומר שביום רביעי בערב הייתי רואה אותו בפעם האחרונה עד ראשון בערב... זה אפשר לי לגור שם די לבד, נהניתי להסתובב בבית עירום ובין השאר לסדר שהוידאו שהיה בחדר ישדר את הסרטים לסלון ולא רק בכיוון ההפוך.
דירה שכורה ברמת גן – בית של עצמאות ראשונה, חופש תנועה וחיים עם שותף בלתי נראה – זה הבית שלי.
הבית השלישי שלי היה בירושלים הקדושה. זה היה מלכתחילה מתוכנן לתקופה קצרה, לצורך איזה פרוייקט מסויים, שילמתי חצי מהשכירות אבל בפועל כאילו שכרתי חדר בתוך בית של מישהו אחר. היה שם סלון ומטבח ושני חדרים שהם בעצם ארבעה מסודרים בשני זוגות – חדר אחד שמוביל לשני.
שני החדרים שלי היו ה"מקדש מעט" שלי. את הראשון סידרתי כחדר עבודה, היה שם מחשב ופוטון לאירוח. ובחדר השני מיטת אחדוחצי שקניתי מהחייל מרמת גן, רותוארבע שידות גדולות וביניהם מקל מטאטא לתלות את הקולבים של המכופתרות.
בסלון לא היה לי כלום והכלים שלי שבארונות המטבח יכלו לתת לי הרגשה שיש לי חלק בבית הזה.
מהחלון בחדר ניתן היה לראות מגרש כדורסל ונוף ירושלמי מדהים ומהחלון בסלון ניתן היה לראות את כיפת הסלע המוזהבת ואת הר הבית – וזה היה שווה את הכל. (למרות שהייתי מעדיף חלון שממנו רואים את הכותל...) וחבל שהנופים לא היו הפוכים...
לבית הזה הבאתי את החברה שלי. בבית הזה, בין שאר החוויות הירושלמיות הרוחניות, יצא שהתקלחנו מוקדם בבוקר וקיפצנו במהירות חזרה לתוך החדר – כי דלתו של הדייר היתה עודנה סגורה – מה שאמר שהוא עדיין נוכח וצריך להיזהר לצד הריגוש שאפשר להיתפס.
שני חדרים שכורים בירושלים – בית של קדושה ושל מיניות, בית זמני של קבע – זה הבית שלי.
הבית הרביעי שלי, בית ראשון של זוגיות. אחרי חצי שנה, עברנו לגור יחד, אני, היא והכלבה שלי. שכרנו לנו דירת שלושה חדרים בקומה שניה ולא אחרונה עם שני כיווני אויר ומרחב ונוף פתוח. חיינו יחד 4 עונות. קיץ, סתיו, חורף ואביב. עשינו מה שכולם עושים, הלכנו לישון יחד והתעוררנו יחד, בישלנו לחוד ובישלנו ביחד, אכלנו יחד ולחוד, דיברנו שתקנו וברור (כאילו דאההה) שגם עשינו את מה שהייתם רוצים לקרוא (?!). ועשינו את זה בכל מקום אפשרי, כמעט.
חווינו יופי של תקופה יחד אבל משהו נגמר ונפרדו דרכינו.
דירת זוג צעיר – בית של זוגיות, של התנסות, של למידה, של הפקת לקחים ושל פרידה – זה הבית שלי.
הבית החמישי שלי – בוודאי לא ציפיתם, אותה דירה. כאמור אחרי חצי (ביחד אבל לחוד) ושנה (ביחד ביחד) נפרדו דרכינו, כל אחד חיפש בית חדש ולבסוף אני החלטתי להשאר כאן. במאתיים-שלושמאות שקל פחות עדיין לא שווה לעבור לדירה קטנה של שני חדרים. מכיון שהיא הביאה איתה כמעט את כל הריהוט – נשארתי עם בית כמעט ריק. היא לקחה איתה את הריהוט ואיתו אל כל מה שיכול היה להפריע לי לכל הזמן להזכיר לי חוויות שהיו כאן יחד. תוך כמה שבועות הבאתי לכאן את הריהוט שלי שהיה מאוחסן.
עכשיו אין לי כאן אמא ואבא ולא אחים. אין לי כאן שותף חייל בלתי נראה וגם לא דייר משנה. יש לי דירת שלושה חדרים (וחצי) אבל גם חברה כבר אין לי. אין לב נוסף שיחלוק איתי את המרחב. (ולכן אגב קראתי לבלוג הזה "דרושה שותפה*")
הקירות אותם קירות אבל הכל כבר נראה כל כך אחרת. בארונות המטבח יש כלים שהם רק שלי (ישנים מבית אמאבא, וכאלה שנאספו ונקנו עם השנים ברמת גן ובירושלים. וגם שני סטים של מערכת צלחות מרובעות שחלמתי עליה הרבה זמן), בסלון הפוטון מירושלים וגם שתי כורסאות טלויזיה ישנות, גדולות ומחבקות כאלה, מתנדנדות אחורה – מדהימות שהיו לי ברמת גן. בחדר השינה מצויה מיטת ה"אחד וחצי" שאחרי שפירקתי אותה בירושלים למדתי שצריך לזכור לבדוק את הברגים שלה מדי פעם – כי הם משתחררים די בקלות מתזוזות קלות... הדירה הזו מלאה בי אבל גם מתגעגעת לנוכחות נשית כפי שהיתה כאן רק לפני כמה חודשים.
דירת רווק תל-אביבי – בית של לבד, של געגוע, של אופטימיות ושל תקוה – זה הבית שלי.
חג שמח.
שלך, אנִי.
תודה לחוקרת מח שנתנה לי השראה
ול-98 שכבר ביקרו
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
