את המילים מן התפילה "הודו ל[השם] כי טוב" הפכתי לשם של הפוסט הקודם

כשהייתי אופטימי ורציתי שהכל ייגמר בטוב.

מן משחק מילים שכזה כדי להודות או להתכוון להודיה על מה שקורה בהודו - כשהיתה לי תקוה שיקרה טוב.

על פי השעה המקומית בהודו - השבת שם כבר נכנסה.

שבת כל כך שונה משאר השבתות.

השבת הזו לא תהיה ארוחה חמה לישראלים השוהים בהודו.

בבית חב"ד יש אורחים מאוד לא רצויים בשבת הזו.

העברתי לערוץ sky ופתאום אינני יכול להתנתק ממנו.

החדשות שם לא אופטימיות בכלל. וזה יותר ממה שיש בחדשות שלנו

בהתחלה היו ידיעות על 2 גופות במרכז היהודי, מפקד המשטרה אמר שאלה ככל הנראה גופות השבויים ומפקד הכוחות אמר שאלה טרוריסטים

שתי ההודעות על המסך החליפו האחת את השניה במן ריקוד סוריאליסטי מוזר.

עכשיו כבר מספרים על 5 גופות שהוצאו משם.

אז גם הוצאו גופות וגם הפעולה עדיין לא הסתיימה.

"שבת, אחים גם יחד" הוא שוב משחק מילים.

כי השבת נכנסת. ובמקביל יושבות משפחות רבות של טיילים ישראלים דואגות.

סביר להניח שחלק גדול מהעם היהודי, צופה, נחרד - וכל זה מאחד אותנו שוב אל מול המציאות.

השבת הזאת - כולנו כמו אחים, יושבים ודואגים יחד.

כולי תקוה שיהיה יותר טוב.

שהטרגדיה תהיה כמה שיותר קטנה.

נכון שגם נפש אחת זה כמו עולם מלא.

אבל אני מקוה לנס. נס הוא גם כמות של ניצולים על אף החמישה.

אין טעם להתחיל לכתוב תקוה. כי המילים האלה יהיו מגוחכות אח"כ

אבל כדאי ואפשר לקוות.

מותר ומומלץ להתפלל.

ולקרוא שוב פעם את תהלים כ' - לבקשתם של הדואגים.

שתהיה לכולנו שבת של שלום.

כמה שניתן.

שלכם, אנִי.

ותודה ל-336 שכבר ביקרו.

אם עדיין לא קראתם ונחשפתם, חוקרת מח שיתפה אותנו בכאבם של זוג חברים.

תכננתי לכתוב פוסט אחר אודות הסערה של אתמול בלילה, אבל זה יחכה למחר.

קראתי את הפוסט על מיכל וזה דוקר בלב לקרוא את זה.

כתבתי תגובה כל כך ארוכה - שיצא לי פוסט-תגובה.

ומכיון שאני מאמין בשידור אנרגיות לאטמוספירה (בדרך זו או אחרת) החלטתי להעביר את התגובה שלי לכאן כפוסט.

כדי שכמה שיותר אנשים יוכלו לקרוא על הסיפור, להשקיע כמה שניות של מחשבה חיובית מחזקת לטובת הזוג האבל.

כך כתבתי בתגובה (ובאופן טבעי מעט ערכתי תוך כדי שאני מפרסם אותה כאן... עם עוד מחשבות שעולות תוך כדי):

ראשית, מכיון שאינני מכיר אותם והם אינם מכירים אותי, אני שולח אל האטמוספירה את תנחומיי.

ושנית, עם זאת אני, שולח את תנחומיי גם אלייך (חוקרת מוח). בכל זאת חברה טובה שלך. לא הייתי בקיא בכך שביהדות אין מנהגי אבלות על תינוק שטרם נולד. פשוט לא צא לי להתעסק עם זה. אבל באיזשהו מקום זה מקומם אותי. מצד אחד - ישנו האיסור על הפלה, שבין סיבותיו המחשבה שאל ה"מולקולות-חד-תאיות-רב-תאיות-יצור-תינוק" יורדת הנשמה בשלב מסויים ומאז לא ניתן להפיל "כי זה רצח" (ואני לא מצדד בטענות אלה, אבל זה נושא לפושט אחר אולי פעם). אבל מן הצד השני - שהעובר מת - מה אז? איפה הנשמה אז? האם לא צריך לכבד אותה כשהיא נפרדת? קטונתי ולכן אצא לי למסע של בירור עצמי בענייני היהדות בנושא זה.

בינתיים, אם הייתי בר דעת ויכולת לייעץ - הייתי מציע להם כן לנהוג במנהגי אבלות.

כן לבקש מהעבודה חופש - ואפילו שזה לא מעוגן בחוק - אני בטוח שיתחשבו. המנהלים צריכים להיות ממש אטומים כדי לא לעשות כן. וגם אם חוקית זה לא יכול להתווסף ליתרת החופש - אז הייתי ממליץ לזוג אפילו להתעלם מההתחבנות של ימי החופש! מה יותר חשוב - ימי חופש וכסף שאנו מפסידים? או בריאות הנפש שלנו?

כמו כן הייתי מציע כן לקיים איזשהו אקט שדומה ל"לשבת שבעה", לאפשר לחברים לבוא ולנחם ולדאוג במשך שבוע.

מנסיוני אני יודע ויותר מזה, אף מרגיש, שמנהגי האבלות היהדות לוקחים בחשבון בייחוד את הנפש שלנו וזה מה שטוב בהם (חוויתי שניים... אז זאת אמנם רק דעתי האישית - אבל מנסיון). משיקולים נפשיים הם התפתחו, תקופת האוננות, לאחריה השבעה, השלושים והשנה. תקופות תקופות כדי להתמודד!

אם לא מתמודדים, אפילו בכפיה לעיתים, לא יודעים מנוח.

זהו, נגמרו לי המילים,

מקוה, מתפלל ומתאמץ ש"המקום ינחם אותם עם שאר אבלי ציון..." לא יהיה סתם משפט ריק מתוכנו.

ושולח כוונה טובה. עם המון מחשבה ואנרגיה חיובית של ניחום ומבקש, אם אפשר, שתעשו כך גם אתם.

שלהם, אנִי

ותודה ל-168 שכבר ביקרו.