לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


*לחיים שיש גם מחוץ לישרא.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2010    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 




הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שָׁבָּת, אחים גם יחד.


את המילים מן התפילה "הודו ל[השם] כי טוב" הפכתי לשם של הפוסט הקודם

כשהייתי אופטימי ורציתי שהכל ייגמר בטוב.

מן משחק מילים שכזה כדי להודות או להתכוון להודיה על מה שקורה בהודו - כשהיתה לי תקוה שיקרה טוב.

 

על פי השעה המקומית בהודו - השבת שם כבר נכנסה.

שבת כל כך שונה משאר השבתות.

השבת הזו לא תהיה ארוחה חמה לישראלים השוהים בהודו.

בבית חב"ד יש אורחים מאוד לא רצויים בשבת הזו.

 

העברתי לערוץ sky ופתאום אינני יכול להתנתק ממנו.

החדשות שם לא אופטימיות בכלל. וזה יותר ממה שיש בחדשות שלנו

בהתחלה היו ידיעות על 2 גופות במרכז היהודי, מפקד המשטרה אמר שאלה ככל הנראה גופות השבויים ומפקד הכוחות אמר שאלה טרוריסטים

שתי ההודעות על המסך החליפו האחת את השניה במן ריקוד סוריאליסטי מוזר.

 

עכשיו כבר מספרים על 5 גופות שהוצאו משם.

אז גם הוצאו גופות וגם הפעולה עדיין לא הסתיימה.

 

"שבת, אחים גם יחד" הוא שוב משחק מילים.

כי השבת נכנסת. ובמקביל יושבות משפחות רבות של טיילים ישראלים דואגות.

סביר להניח שחלק גדול מהעם היהודי, צופה, נחרד - וכל זה מאחד אותנו שוב אל מול המציאות.

השבת הזאת - כולנו כמו אחים, יושבים ודואגים יחד.

 

כולי תקוה שיהיה יותר טוב.

שהטרגדיה תהיה כמה שיותר קטנה.

נכון שגם נפש אחת זה כמו עולם מלא.

אבל אני מקוה לנס. נס הוא גם כמות של ניצולים על אף החמישה.

אין טעם להתחיל לכתוב תקוה. כי המילים האלה יהיו מגוחכות אח"כ

אבל כדאי ואפשר לקוות.

מותר ומומלץ להתפלל.

ולקרוא שוב פעם את תהלים כ' - לבקשתם של הדואגים.

 

שתהיה לכולנו שבת של שלום.

כמה שניתן.

 

שלכם, אנִי.

 

 

 

ותודה ל-336 שכבר ביקרו.

נכתב על ידי , 28/11/2008 16:24   בקטגוריות אבל, אובדן, טלוויזיה, נחמה, תפילה, תקווה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הודו, ל[השם] כי טוב.


הבוקר התעוררנו לידיעות החדשותיות שמהומות הטרור בהודו מסתבכות.

עד לזמן כתיבת שורות אלה המצב עדיין לא בהיר.

אולי כבר כן ואני לא מעודכן.

אך יש חשש לכמה קבוצות של ישראלים ב-2 או 3 מוקדים שנמצאים בשבי.

 

הבוקר ראיינו את אם אחת משליחות חב"ד בהודו.

האם סיפרה על בתה, שמגישה ארוחות כל יום ל-כ30 ישראלים שבאים ונהנים.

ושבסוף השבוע יש כ-50 סועדים בשולחן השבת.

האם היתה רהוטה ורגועה ואז אמרה את המשפט שבעזרת השם יהיה בסדר.

עד כאן - זה לא הפתיע. אנו רגילים לשמוע את האנשים המאמינים. האופטימיים שתמיד הכל בחסדי השם.

לפני חדשות רעות אבל גם אחריהן.

ואז פתאום השתנה קולה. ובמשפט הבא היא כבר התייפחה.

ביקשה שכל עם ישראל יתפלל יבקש ויתחנן לעזרה. ויקרא תהלים ואף יתן צדקה.

אלה שלושת המרכיבים האמוניים שמשמשים ככלים לאנשים המאמינים. משהו להיאחז בו בשעת מצוקה.

 

היה פה משהו יוצא דופן.

יאמרו הציניקנים הרבה דברים,

על האמונה העיוורת, על חוסר ההגיון וכו וכו וכו

אבל אני רוצה להתעכב על הפן האנושי! הקטן! הצנוע.

 

יכולה היתה האם פשוט לומר

"אני מאמינה שהקב"ה יסדר" וכך לסיים את הראיון.

משאירה אותנו כמאזינים - חלק מאיתנו יסכימו ש"הוא" יסדר, חלק מאיתנו יגחכו ויאמרו "שיהיה לך בהצלחה"

יכולה היתה להשאיר הכל לשם שמיים. לשדר "אצלי הכל בסדר, אני בטוחה ומאמינה, אני חזקה"

אבל במקום זה - ראינו את העצבים החשופים, את הרגש הגלוי את הדאגה האמהית.

 

"קולה של אמא" - לחץ לי על הכפתורים הנכונים.

אינני קורא תהלים. אבל משהו בבקשתה של האם, כאילו אמר:

"עם כל האמונה הגדולה שאלהים יעזור לי - אני זקוקה גם לעזרתכם - 'בני תמותה' כמוני"

וכך אני מרגיש כ"נקרא לדגל".

 

אני כותב את הפוסט הזה כי אני חושש שהרבה אנשים יניחו בצד את דבריה או אף יבטלו אותם בהינף יד של "שטויות, אני מקוה שיהיה טוב וזה אמור להספיק לה"

אני כותב את הפוסט הזה כי אני מאמין שכמו שקל לאנשים להתנדב, להתאחד, לאסוף בגדים כשצריך, לתרום כשצריך - גם כאן נוכל לעשות משהו פשוט.

אני קורא לעשות מעשה - לא כי "האלהים שלה" יעריך את זה שבעזרת בקשתה נאספו 3628 תפילות ו-2496 קריאות תהלים ויעזור לה, לבתה ולשאר החטופים,

אני קורא לעשות מעשה מסיבה אחת פשוטה - כי אשה אחת חוששת לבתה, היתה אנושית  וביקשה מאיתנו את עזרתנו.

 

אז אם לעזור זה להעביר מישהו את הכביש.

ואם לעזור זה לשבת עם מישהו על שיעורי הבית שלו

אם לעזור זה למחזר פחיות ועיתונים

ואם לעזור זה לקרוא כמה פסוקי תהלים

זה נכנס אצלי לאותה קטגוריה. "ואהבת לרעך כמוך".

הדבר הפשוט ביותר - לקרוא את פרק כ' בתהלים (10 פסוקים פשוטים ואני אף מביא אותם לפניכם בסוף הפוסט הזה)

ואם תרצו להפליג הלאה - אז מתן צדקה - למשל בפעם הבאה שתערכו קניות - לקנות מוצר אוכל יבש (אורז, סוכר וכו) ולשים בקופסאות הצדקה המפוזרות בישובינו.

 

הודו ליהוה כי טוב - כי לעולם חסדו

 

שלכם, אנִי

 

תהלים כ'

א לַמְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְדָוִד.

ב יַעַנְךָ יְהוָה בְּיוֹם צָרָה; יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב.

ג יִשְׁלַח-עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ; וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ.

ד יִזְכֹּר כָּל-מִנְחֹתֶךָ; וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה.

ה יִתֶּן-לְךָ כִלְבָבֶךָ; וְכָל-עֲצָתְךָ יְמַלֵּא.

ו נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ; וּבְשֵׁם-אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל;

  יְמַלֵּא יְהוָה, כָּל-מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ.

ז עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ יְהוָה מְשִׁיחוֹ:

  יַעֲנֵהוּ, מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ; בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ.

ח אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים;

  וַאֲנַחְנוּ, בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, נַזְכִּיר.

ט הֵמָּה, כָּרְעוּ וְנָפָלוּ; וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד.

י יְהוָה הוֹשִׁיעָה: הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם-קָרְאֵנוּ.

 

ותודה ל-309 שכבר ביקרו

אבל תודה גדולה יותר לאלה שיעשו מעשה.

 

נ.ב.

בשם של הפוסט כתבתי את אותיות השום המפורש.

לבקשתה של "חוקרת מח" שיניתי וערכתי.

אינני מתכוון לפגוע באף אחד, אבל תבינו גם אותי.

א. התייעצתי בעניין - כאשר השם המפורש כתוב  דיגיטלית - אין סכנה של חילול.

ב. אין אפשרות ואין צורך לגנוז - מכיון שאין דרך. כזו.

ג. השם המפורש מופיע בכל האתרים שבהם יש ציטוט של ספרות הקודש.

ד. משם העתקתי את פרק התהלים - ואני חש אי נוחות בדיוק מהאקט ההפוך של למחוק את השם המפורש ולכתוב משהו אחר במקומו.

ה' זה גם סוג של כינוי אלהי - ולכן אני נוטה שלא להשתמש בו, או ב ק'.. זה מגוחך. אני מעדיף כבר לכתוב "[השם]"

 

ושוב סליחה אם פגעתי.

נכתב על ידי , 27/11/2008 23:19   בקטגוריות אמת, נחמה, נתינה, אופטימי, תפילה, תקווה  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המקום ינחם.


אם עדיין לא קראתם ונחשפתם, חוקרת מח שיתפה אותנו בכאבם של זוג חברים.

תכננתי לכתוב פוסט אחר אודות הסערה של אתמול בלילה, אבל זה יחכה למחר.

קראתי את הפוסט על מיכל וזה דוקר בלב לקרוא את זה.

כתבתי תגובה כל כך ארוכה - שיצא לי פוסט-תגובה.

ומכיון שאני מאמין בשידור אנרגיות לאטמוספירה (בדרך זו או אחרת) החלטתי להעביר את התגובה שלי לכאן כפוסט.

כדי שכמה שיותר אנשים יוכלו לקרוא על הסיפור, להשקיע כמה שניות של מחשבה חיובית מחזקת לטובת הזוג האבל.

כך כתבתי בתגובה (ובאופן טבעי מעט ערכתי תוך כדי שאני מפרסם אותה כאן... עם עוד מחשבות שעולות תוך כדי):

ראשית, מכיון שאינני מכיר אותם והם אינם מכירים אותי, אני שולח אל האטמוספירה את תנחומיי.

ושנית, עם זאת אני, שולח את תנחומיי גם אלייך (חוקרת מוח). בכל זאת חברה טובה שלך. לא הייתי בקיא בכך שביהדות אין מנהגי אבלות על תינוק שטרם נולד. פשוט לא צא לי להתעסק עם זה. אבל באיזשהו מקום זה מקומם אותי. מצד אחד - ישנו האיסור על הפלה, שבין סיבותיו המחשבה שאל ה"מולקולות-חד-תאיות-רב-תאיות-יצור-תינוק" יורדת הנשמה בשלב מסויים ומאז לא ניתן להפיל "כי זה רצח" (ואני לא מצדד בטענות אלה, אבל זה נושא לפושט אחר אולי פעם). אבל מן הצד השני - שהעובר מת - מה אז? איפה הנשמה אז? האם לא צריך לכבד אותה כשהיא נפרדת? קטונתי ולכן אצא לי למסע של בירור עצמי בענייני היהדות בנושא זה.

בינתיים, אם הייתי בר דעת ויכולת לייעץ - הייתי מציע להם כן לנהוג במנהגי אבלות.

כן לבקש מהעבודה חופש - ואפילו שזה לא מעוגן בחוק - אני בטוח שיתחשבו. המנהלים צריכים להיות ממש אטומים כדי לא לעשות כן. וגם אם חוקית זה לא יכול להתווסף ליתרת החופש - אז הייתי ממליץ לזוג אפילו להתעלם מההתחבנות של ימי החופש! מה יותר חשוב - ימי חופש וכסף שאנו מפסידים? או בריאות הנפש שלנו?

כמו כן הייתי מציע כן לקיים איזשהו אקט שדומה ל"לשבת שבעה", לאפשר לחברים לבוא ולנחם ולדאוג במשך שבוע.

מנסיוני אני יודע ויותר מזה, אף מרגיש, שמנהגי האבלות היהדות לוקחים בחשבון בייחוד את הנפש שלנו וזה מה שטוב בהם (חוויתי שניים... אז זאת אמנם רק דעתי האישית - אבל מנסיון). משיקולים נפשיים הם התפתחו, תקופת האוננות, לאחריה השבעה, השלושים והשנה. תקופות תקופות כדי להתמודד!

אם לא מתמודדים, אפילו בכפיה לעיתים, לא יודעים מנוח.

 

זהו, נגמרו לי המילים,

מקוה, מתפלל ומתאמץ ש"המקום ינחם אותם עם שאר אבלי ציון..." לא יהיה סתם משפט ריק מתוכנו.

ושולח כוונה טובה. עם המון מחשבה ואנרגיה חיובית של ניחום ומבקש, אם אפשר, שתעשו כך גם אתם.

 

שלהם, אנִי

 

 

ותודה ל-168 שכבר ביקרו.

נכתב על ידי , 26/10/2008 23:38   בקטגוריות אבל, אובדן, נחמה  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Avatarכינוי: 

בן: 50




2,597
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , דת
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאנִי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אנִי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)