אם עדיין לא קראתם ונחשפתם, חוקרת מח שיתפה אותנו בכאבם של זוג חברים.

תכננתי לכתוב פוסט אחר אודות הסערה של אתמול בלילה, אבל זה יחכה למחר.

קראתי את הפוסט על מיכל וזה דוקר בלב לקרוא את זה.

כתבתי תגובה כל כך ארוכה - שיצא לי פוסט-תגובה.

ומכיון שאני מאמין בשידור אנרגיות לאטמוספירה (בדרך זו או אחרת) החלטתי להעביר את התגובה שלי לכאן כפוסט.

כדי שכמה שיותר אנשים יוכלו לקרוא על הסיפור, להשקיע כמה שניות של מחשבה חיובית מחזקת לטובת הזוג האבל.

כך כתבתי בתגובה (ובאופן טבעי מעט ערכתי תוך כדי שאני מפרסם אותה כאן... עם עוד מחשבות שעולות תוך כדי):

ראשית, מכיון שאינני מכיר אותם והם אינם מכירים אותי, אני שולח אל האטמוספירה את תנחומיי.

ושנית, עם זאת אני, שולח את תנחומיי גם אלייך (חוקרת מוח). בכל זאת חברה טובה שלך. לא הייתי בקיא בכך שביהדות אין מנהגי אבלות על תינוק שטרם נולד. פשוט לא צא לי להתעסק עם זה. אבל באיזשהו מקום זה מקומם אותי. מצד אחד - ישנו האיסור על הפלה, שבין סיבותיו המחשבה שאל ה"מולקולות-חד-תאיות-רב-תאיות-יצור-תינוק" יורדת הנשמה בשלב מסויים ומאז לא ניתן להפיל "כי זה רצח" (ואני לא מצדד בטענות אלה, אבל זה נושא לפושט אחר אולי פעם). אבל מן הצד השני - שהעובר מת - מה אז? איפה הנשמה אז? האם לא צריך לכבד אותה כשהיא נפרדת? קטונתי ולכן אצא לי למסע של בירור עצמי בענייני היהדות בנושא זה.

בינתיים, אם הייתי בר דעת ויכולת לייעץ - הייתי מציע להם כן לנהוג במנהגי אבלות.

כן לבקש מהעבודה חופש - ואפילו שזה לא מעוגן בחוק - אני בטוח שיתחשבו. המנהלים צריכים להיות ממש אטומים כדי לא לעשות כן. וגם אם חוקית זה לא יכול להתווסף ליתרת החופש - אז הייתי ממליץ לזוג אפילו להתעלם מההתחבנות של ימי החופש! מה יותר חשוב - ימי חופש וכסף שאנו מפסידים? או בריאות הנפש שלנו?

כמו כן הייתי מציע כן לקיים איזשהו אקט שדומה ל"לשבת שבעה", לאפשר לחברים לבוא ולנחם ולדאוג במשך שבוע.

מנסיוני אני יודע ויותר מזה, אף מרגיש, שמנהגי האבלות היהדות לוקחים בחשבון בייחוד את הנפש שלנו וזה מה שטוב בהם (חוויתי שניים... אז זאת אמנם רק דעתי האישית - אבל מנסיון). משיקולים נפשיים הם התפתחו, תקופת האוננות, לאחריה השבעה, השלושים והשנה. תקופות תקופות כדי להתמודד!

אם לא מתמודדים, אפילו בכפיה לעיתים, לא יודעים מנוח.

זהו, נגמרו לי המילים,

מקוה, מתפלל ומתאמץ ש"המקום ינחם אותם עם שאר אבלי ציון..." לא יהיה סתם משפט ריק מתוכנו.

ושולח כוונה טובה. עם המון מחשבה ואנרגיה חיובית של ניחום ומבקש, אם אפשר, שתעשו כך גם אתם.

שלהם, אנִי

ותודה ל-168 שכבר ביקרו.

- בלמ"ס -

בשבוע שעבר, אספתי מבית אבי דואר.

והנה, בין המעטפות גם המעטפה הלבנה הזו שעליה חותמת של משולש עם "ד.צ. xxxxx"...

האונה השמאלית מרגיעה ואומרת "אההה, זאת מעטפה לבנה, לא חומה.... אל תדאג..."

אבל האונה הימנית ישר מתקנת "כבר מזמן שאין מעטפות ירוקות או חומות, לפחות לא במשרד המילואים שלך - זה צו!"

אני פותח במהירות והקמטים במצח מתיישרים:

"איש מילואים יקר,"

אוקי, זה לא צו. זה לא אותו פורמט הדפסה אלא מכתב מהיחידה.

נו? איזה מפקד התחלף עכשיו (ומה זה מעניין אותי בדיוק?) מה אתם רוצים עכשיו?

מתחיל לקרוא והפה מתכווץ בסינכרון עם העיניים כך שיוצא לי מין פרצוף של "נו טוב..."

"בפרוס השנה החדשה..."

אהההה, זאת בסה"כ איגרת לשנה החדשה, איזה יופי!

אז על זה הצבא מוציא את הכסף שאנחנו משלמים?...

"חיל האויר עושה ימים כלילות.... כובד האחריות ומורכבות המשימה ברורים לנו היטב..."

זה כבר יותר מרגיע, זאת לא אגרת שנה טובה מאולצת... יש מחשבה מאחורי המילים.

אני מתחיל לחייך.

"כל אנשי החיל שותפים לה בסדיר ובמילואים"

כל אחד והזמן שלו. כל אחד והמשימה שלו.

החיוך מתרחב - אני איש מילואים...

"זוהי עבורי הזדמנות להביע הערכה מיוחדת לאנשי המילואים"

ממממ, נחמד. מי חתום על המילים היפות?

            "שנה טובה,

             עידו נחושתן, אלוף

             מפקד  חיל  האויר"

ואווו, איזה כבוד!

מפקד חיל האויר בכבודו ובעצמו שלח לי שנה טובה?

נחמד ביותר אפילו שזה ברור שזה לא אישי, אז מה? מותר לחלום... :-)

הנייר מצולם, עבר מלשכה לתת לשכה, מבסיס לתת-בסיס,

ובכל השלבים שאינני יודע אותם עד שהגיע למשרד המילואים הקטן והצנוע שלי.

אבל לא אכפת לי! אם כבר צריך להוציא כסף על מותרות - אז זה דווקא נראה בסדר..

יש מלא דוגמאות אחרות לבזבוז כספים... וזו אחת חיובית (פחות או יותר)

חשבתי לעצמי: אולי אני אפתיע את מפקד חיל האויר ואהיה המילואימניק היחיד שגם יגיב לשנה הטובה הזו?

הוא אולי לא מכיר אותי - אבל זה לא אומר שלא מגיע לו שנה טובה.

אז מה הכתובת שלו?

האם פשוט לכתוב

"לכבוד

 אלוף עידו נחושתן

 מפקד חיל האויר

 בסיס הקריה, תל-אביב"?

הגעתי הביתה, הנחתי את המכתב בצד.

בצהריים שמעתי את החדשות - אסון הטיסה בחיל האויר.

השנה החדשה התחילה כבר לפני כמעט חודש - זה כבר מפחית את הדחיפות בלשלוח אגרת שנה טובה לאחרים...

המכתב הזה נשלח לפני שבועיים בערך - אז כבר בטח שכחו ששלחו אותו בכלל.

ועכשיו תאונת הטיסה הזו? - למפקד חיל האויר יש דברים הרבה יותר חשובים על הראש.

השלכתי את המכתב והמעטפה אל ארגז מיחזור הנייר שיש לי בבית,

אני בורג קטן וחסר חשיבות במערכת הגדולה והכרגע אבלה הזו.

אולי בשנה הבאה...

עכשיו, תוך שאני מנסה לשחזר את המכתב, הוצאתי אותו מהארגז.

ובסיום הפוסט הזה אני חושב לעצמי,

נכון שהצבא מבזבז כסף.

נכון שהמשימה הגדולה של חיל האויר נעשית קטנטנה אחרי דיווח של תאונה מיותרת.

אבל דווקא עכשיו, אגרת חוזרת לשנה טובה ממני - דווקא כן יכולה להיות משמעותית.

אז שוב, שנה טובה.

הפעם לך,

האלוף עידו נחושתן, מפקד חיל האויר

שלך, אנִי

- בלמ"ס -

ותודה ל-150 שכבר ביקרו

לכל אחד יש מפתחות רזרביים. לעיתים אצל השכנים, לעיתים בארון החשמל ולעיתים סתם באחת המגירות בבית. המפתח הרזרבי שלי תקוע בצידה הפנימי של הדלת. והוא ההשראה שלי לפוסט הזה.

אני נוהג לחיות בבית פתוח. מה זה אומר? זה אומר שהחלונות שלי פתוחים לרווחה כמעט כל שעות היום (למעט בזמן שבו אינני רוצה להיות נצפה...). כל היום וכל הלילה, כשאני בבית וכשאינני.

לכלבה שלי סידרתי כרית גדולה על אדן החלון של הסלון והיא שוכבת שם כמעט יומם ולילה (למעט כמה דקות כשאני הולך לישון והיא מתפנקת עד שאני נרדם, ואז יורדת שוב למקומה). החלון בחדר השינה פתוח ומאוורר באופן תמידי (לפעמים אני סוגר וילון לבן כדי לזכות במעט פרטיות)

גם את הדלת אני שוכח לנעול, רוב הזמן, ואני יודע שזה לא ממש חכם... אני משתדל, אחרי הכל זה אמור להיות די קל –ככתוב, המפתח הרזרבי תקוע שם באופן תמידי בצד הפנימי של הדלת, לא צריך הרבה כדי לנעול – רק לסובב סיבוב וחצי וזהו. אבל לפעמים אני לא.

השבוע, פגשתי את השכן מלמטה שהאיר את תשומת לבי שהחלונות שלי כל הזמן פתוחים (דאההה, אני יודע לא?) סיפרתי לו שנכון, כל עוד מזג האויר טוב – הכל פתוח כל הזמן.

ולמחרת, בעודי מתארגן ויוצא לעבודה, חשבתי לעצמי, אולי יש משהו במה שהוא אומר? נניח שגנב יטפס למעקה שלו, ומשם לשלי וייכנס בקלילות אל מבצרי הפתוח. בד"כ גנב שנכנס בדרך כזו צריך גם למצוא דרך נוחה יותר החוצה כדי "להוביל" את הציוד החדש שלו. ועדיף שלא מהיכן שנכנס - דרך החלון (לא ממש נח...). אם הדיירים הם מאלה ששומרים מפתח רזרבי (בד"כ צרור) במגירה – הגנב יחטט קצת וימצא. אבל במקרה שלי, הוא רק יצטרך לזרוק מבט אל הדלת – והדרך החוצה תהיה לו סלולה, או לפחות עם שטיח אדום מזמין.

כשחשבתי על הסצינה הזו, תהיתי, ממתי בעצם יש לי מפתח רזרבי תקוע בדלת? הסתכלתי על המפתח ונזכרתי. נזכרתי שהמפתח הזה, הוא המפתח של' החזירה לי כשעזבה. זה בעצם לא מפתח רזרבי, זה מפתח יתום.

כמו הרבה דברים לאחרונה, הוא הזכיר לי כמה הייתי רוצה לתת אותו למישהי אחרת. האחרת שתמלא שוב את חלל הבית החמישי שלי, תהפוך אותו לשישי במספר, תשב איתי ותאכל מהמרק, זו שבזכותה תהיה לי טלית לבנה לחופה ולכיפור, זו שלא אוכל להוריד ממנה את העיניים, זו שבסופו של דבר תענוד את הטבעת שהיא תקבל ממני.

ילדת היקום The Witch האירה את תשומת לבי בתגובה לפוסט "המרק" שבאף אחד מהפוסטים (ולהגנתי אכתוב שעוד אין הרבה כאלה) לא כתבתי "מה קיבלו ממני האחרים כדי שיבוא להם להיות שותפים שלי". זו הארה נכונה וזה גורם לי לחשוב שהמפתח בדלת – לא תקוע שם סתם. וזה ששמתי לב אליו והוא נתן לי השראה – זה גם כן לא סתם.

המפתח הזה מסמל את המפתח לזוגיות.

הנתינה שלו למישהי אחרת יסמל הרבה.

נתינה זה המפתח ללב.

נתינה זה המפתח לזוגיות טובה

נתינה זה המפתח לחיים הרבה יותר טובים.

אני יודע לתת, ואוהב לתת. אבל האם אני כותב כאן כדי להלל ולשבח את הנתינה שלי?

אני חושב שבכתיבת הגעגועים שלי למה שחסר לי - אפשר לקרוא בין השורות שאני כאן כדי לתת אהבה וחום.

אני אשתדל לתת לזה יותר משקל בהמשך.

המפתח הזה הוא מפתח שידע נעילה לאחרונה. אבל זה שימוש זמני...

אז בואי וקחי את המפתח הזה כדי לפתוח לנו דרך חדשה.

...קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר, עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל [שיר השירים ה', ה']

שלך, אנִי

ותודה ל-144 שכבר ביקרו.