ערב טוב לכולם :)

גם היום אני מעלה פרק קצת באיחור, מצטער שזה הפך כבר להרגל. אני באמת אשתדל לשים לב בפעם הבאה ולהעלות פרק יותר מהר.

הפרק מכיל המון קטעי זמן ומברים בין זמנים, אז אני מקווה שהכול יהיה מובן לכם בסופו של דבר ותצליחו להבין מה לעזאזל אני רוצה מהחיים שלכם. בהצלחה

הכדור – פרק 16.

1 באוגוסט 2016, 1:39 לפנות בוקר.

הרטט שהורגש מתחת לכריתו של דותן העיר אותו מיד, וזה השתיק אותו במהירות האפשרית. אסור היה שמישהו מבני הבית יגלה מה הוא מתכנן.
בצעדים קטנים ואיטיים, הוא התקדם לעבר חדר העבודה בעוד ליבו הולם בעוצמה.
הוא נכנס אל החדר החשוך ורכן אל המחבוא המחוכם שבו החביאה אימו את הכדורים.
"תמיד היית מתוחכמת", חשב לעצמו וחייך. בחרדת קודש כמעט, הוא הושיט את ידיו אל הכדורים המסתוריים והניח את שלושתם זה לצד זה על רצפת החדר.

דותן, שבע רצון מפעולתו, בחן את שלושת הכדורים מכל צדדיהם.

לפתע החלו הכדורים להסתובב סביבו, מה שגרם לו לפלוט צעקה חלושה, שמיהר להשתיקה. מהירות הסיבוב הלכה וגברה, וההודעה המיוחלת החלה להופיע.

'מה רצונך?'

דותן הביט בכדורים המסתובבים ביראת כבוד.

"אני רק רוצה לדעת... למה אתם נועדים? למה אתם פה?" ההודעה הקודמת נעלמה, וכעבור כדקה הופיעה ההודעה הבאה בבירור.

'עליך להוכיח את נאמנותך.'

"אבל... אני רק רוצה לדעת! אין לי שום עניין להפעיל נשק גרעיני..."

הכדורים הגבירו את מהירותם, עוד ועוד ועוד. לפתע קול צווחני פילח את אוזניו של דותן. הצחוק שנשמע היה אחד הדברים הנוראיים ביותר ששמע דותן מימיו.

"מה אתם רוצים ממני?! אני בסך הכול רוצה לדעת! תעזבו אותי!"

לפתע הפסיק סיבוב הכדורים, והקול הצווחני בראשו הפך לקול נעים ואבהי.

'אתה נבחרת... נבחרת להיות השליח. המשימה של, היא לאסוף את הכדורים, ולהקריב למענם את נשמתו של זה שאתה רוצה במותו. במידה ולא תעשה זאת עד ל26 בספטמבר,  תהיה נשמתך שלך לקורבן.'

ברגע שהסתיים משפט זה, התעופפו הכדורים לכל עבר, ונעלמו בחושך הכבד ככוכבים זעירים.

ברגע שהתעורר מה'הזיה' שתקפה אותו, הוא הבחין כי הוא מזיע בכל חלקי גופו,  והחל להתנשף במהירות. "למה הכנסתי את עצמי?!" זעק והכה באגרופו על הרצפה.

דותן השתטח על הרצפה והתייפח בשקט.

היום.

דותן פקח את עיניו בפתאומיות למשמע המוזיקה הרועשת שהושמעה. כמה שהוא שנא את המוזיקה הזאת. הוא פתח את המגירה והסתכל בכדור הכחול. הוא תיעב את החפץ הזה, והוא בקושי היה מסוגל להסתכל עליו. החפץ הזה גרם לו להפוך לרוצח פסיכופת וחסר מעצורים. "אני חייב למצוא אותם... אסור לי להתמהמה עוד. ה-26 לחודש הולך ומתקרב... לא נותר לי הרבה מאוד זמן."

השאלות של מרים החלו להטריד אותו מאוד... למרות שיגעונה הקל, הבחורה לא טיפשה. במוקדם או במאוחר היא תגלה שאין שום הגיון בתכניתו. הרי לא צריך נשק מתוחכם כל כך כדי לחסל אדם. די והותר באקדח פשוט. כבר עכשיו, מרים מתחילה לחשוד.

לפתע התרומם הכדור הכחול מידו של דותן. הכדור שינה את צורתו בתהליך מוזר ביותר, והיה להולוגרמה של אדם בשנות ה-50 לחייו.

"ברכותי, השלמת את חלקו הראשון של הניסוי. בהצלחה בהמשך."
התהליך המשונה חזר על עצמו, והכדור הכחול נחת על ידו של דותן.

9 במאי 2003, 14:21 בצהריים, המרפאה של דוקטור ליסון.

"מימיי לא ראיתי תופעה כזו", אמר ד"ר ליסון. "זה כאילו הדנ"א שלו מתפצל לשניים."

"אתה לא מחדש לי שום דבר", נאנחה בלה. "אתה כבר הרופא העשירי שאני ניגשת אליו. אתה בטוח שזו לא סתם עוד מחלה? בכל זאת, הוא לא אדם כל כך צעיר, הוא בן 56."

"לא, האבחנה היא מדויקת. הסיכויים שקרתה טעות מאוד נמוכים. תנסי להיזכר... את בטוחה שלא קרה משהו חריג במהלך החודשים האחרונים?" 

"אמרתי לך כבר, לא קרה כלום! כמה פעמים עוד איאלץ לחזור על זה?" זיעה קרה נטפה ממצחה של בלה. היא לא הייתה מסוגלת להפסיק לחשוב על היום הארור הזה, שבו הכול התחיל.  המחשבות העבירו בה צמרמורת בכל פעם שעלו במוחה.

20 בספטמבר 2002, 00:39 בלילה, ביתו של יונתן.

"בלה, תתקשרי לאמבולנס!" זעק יונתן, כשהוא מרגיש את עצמו נקרע לשניים.

הוא הרגיש שנשמתו נלקחת ממנו, פשוט כך.

"מה...? מה קרה?" בלה התעוררה בבהלה, והבחינה בבעלה מתפתל בכאבים.

"101 או 102?! אוף, אני תמיד שוכחת את זה!"

לבסוף הקישה בלה את המספר 101, והאמבולנס הגיע במהרה.

הם נהרו לבית החולים, במהירות הרבה ביותר שגופה של בלה היה מסוגל. היא מעולם לא ידעה שיש לה את הכוח הזה, הכוח הכל כך גדול הזה, שיכול להגיע רק במצב אמת.

היא התיישבה בחדר ההמתנה, מנסה להעסיק את עצמה.

"הרופאים הארורים האלה!" אמרה והכתה באגרופה על השולחן. היא הייתה חייבת להיכנס, לראות מה קורה. היא לא הייתה מסוגלת להמתין עוד.

בדיוק כשהתכוונה לפתוח את הדלת בסערה, נפתחה הדלת וממנה יצא רופא צעיר.

בלה התיישבה במקומה במבוכה.

"אני... אני כל כך מצטער..." אמר הרופא, מתקשה להסתיר את חוסר הנעימות שחש. "מה.. הוא..?" גמגמה בלה. היא הרגישה את הדמעות חונקות את גרונה.

"לא, הוא לא נפטר, אבל הוא נמצא במצב של תרדמת. זו לא התרדמת הרגילה, אנחנו חושבים שזו תופעה חריפה יותר וקטלנית יותר. היא קשורה כנראה לדנ"א שלו. החדשות הטובות הן, שלא נשקפת סכנה לחייו. והחדשות הפחות טובות הן... שאין למחלה הזו תרופה מדוייקת. ניסיון לפתח נוגדן, יכול לקחת שנים."

"אני רוצה להבין", אמרה בלה והתקרבה לעברו. "אתה בעצם אומר לי, שבעלי הוא צמח?!"

"אנחנו לא אוהבים להשתמש במונח ה..."

"זה בדיוק מה שהוא עכשיו!" קראה. " באותו הרגע שסיימה את המשפט, כרעה בלה והתייפחה על הרצפה בקול. הרופא הצעיר ניגש כדי לנחמה.

היום.

"סוף סוף, התוכנית מתקדמת", חשבה בלה. הכדור השחור שהחזיקה בידה נצץ באור הבוקר. היא החזיקה את תמונתו של דותן בידה. "כל כך דומה לו..." חשבה לעצמה.

"הכדורים האלה שהמצאת... הם פשוט המצאה גאונית. מי היה מאמין שהם ישמשו דווקא בשבילך. כל כך עצוב שבזבזתי כל כך הרבה שנים כדי למצוא מרפא למחלה שלך", אמרה בלה ודמעה הופיעה בעינה, "כשהפתרון היה ממש מתחת לאף." "השנים האלה היו יכולות להיות כל כך מופלאות... כמה טוב היה לנו ביחד." היא ליטפה את פניו, והוא, כרגיל, לא הגיב. "עוד מעט... ממש עוד מעט, תוכל לחייך אליי בחזרה", אמרה. "כל מה שאנחנו צריכים זה דנ"א... דנ"א של אדם חי שתובא אליך דרך הכדורים. תראה, הנכד האהוב שלך עוזר לנו!" אמרה והציגה לו את התמונה של דותן. "בקרוב, ב-26 לחודש... נוכל להיות ביחד שוב."