אני מתנצל על העיכוב העצום, באמת שאין לי תירוצים. אני מקווה שעוד נשאר פה מישהו שיקרא את הסיפור.
תהנו מהפרק, בכל מקרה :)

הכדור – פרק 17.

"לאן נעלמת אתמול?" שאלה טלי. "חיפשתי אותך המון זמן, וכשחזרתי הביתה כבר היית ישן."

"כאילו שבכלל אכפת לך", סינן. הוא היה בטוח שהיא לא שמעה דבר. אך היא שמעה... ועוד איך היא שמעה. המילים האלה פגעו בה מאוד.

היא נשכה את שפתיה. "אתה רוצה שאני אקפיץ אותך? אני יוצאת עכשיו."

דותן הסתכל על אמו בתמיהה. היא הייתה מסיעה אותו לבית הספר רק ביום ההולדת שלו, וגם זה לא תמיד. "באמת? תודה..." אמר.

"בטח", אמרה וחייכה חיוך מאולץ. "בוא, אתה מוכן?"

"כן, אני רק אצחצח שיניים ואבוא."

טלי ידעה ששיחה נוקבת מחכה לה היום בעבודה. כבר יומיים שהיא מתחמקת מבני... היא עדיין לא נתנה לו הסבר מדוע לא הגיעה לפגישה. היא לקחה נשימה עמוקה, ויצאה מן הבית יחד עם דותן.

...........................................................................................................................

השיעור האחרון התקרב לסיומו בכיתה ח'2. השיעור האחרון של אדי, לאחר תקופה מקוצרת ביותר.

"איך הצלחתי להסתבך כל כך בתקופה קצרה כל כך..." חשב לעצמו אדי.

"שתי הנשים שאנסתי בעבר, מופיעות אחת אחרי השנייה בחיי ומסרבות להרפות", חשב.

הוא בקושי היה מסוגל לתפקד כראוי באסיפת ההורים. ההורים קיבלו רושם רע מאוד על המחנך של הילדים שלהם. כל כך הרבה סיבות לעזוב, אך עדיין משהו חיבר אותו למקום הזה. הולך להיות לו מאוד קשה לעזוב.

"הייתי רוצה להודיע הודעה, בנימה קצת יותר אישית", אמר. "אני לימדתי פה במשך שבוע, ונהניתי מכל רגע. אך עקב הנסיבות... אני נאלץ לעזוב את הכיתה בשלב זה. מאוד נהניתי ללמד כאן."

דותן התפוצץ מכעס. אסור היה לאדי לעזוב... זה יהרוס הכול! הוא חייב להשיג את הכדורים ולחסל אותו עד ל-26 לחודש, או שהוא עצמו יהפוך למטרה. מבלי שחשב, נפלטה מפיו המילה: "לא!"

כל הראשים הופנו לכיוונו, וכעבור כמה רגעים הגיע הצלצול שהציל אותו מהמבוכה.

הוא מיהר לצאת, אך אורי עצר אותו.

"דותן, מה קורה? אתה מתנהג מאוד מוזר", אמר אורי.

"זה לא אתה שגילית כרגע שאמא שלך נאנסה", הוסיף אורי וחייך.

"כן אה?" אמר דותן והשתדל לחייך. "צריך לקחת את החיים בפרופורציות."

............................................................................................................................

טלי נכנסה לבסוף למשרדו של בני, לאחר לבטים רבים.

"טלי! סוף סוף אני רואה אותך!" אמר. "חיפשתי אותך בלי סוף! חשבתי שקבענו את הביקורת השבועית על הכדורים. למה לא הגעת?"

"היה לי... דברים", אמרה. "מה יכול להיות יותר חשוב?" אמר בני וצחק. "את עסוקה כרגע? אם לא, הייתי רוצה לשמוע מה עם הכדורים עכשיו. הרבה זמן גם לא ראיתי אותם. אשמח לבוא כדי לראות אותם."

"לא!" פלטה טלי. היא התביישה בעצמה על הפליטה האידיוטית הזו. "כלומר, אין כל צורך... הם שמורים ובטוחים אצלי."

"טלי", אמר בני, ולפתע נעשה טון הדיבור שלו רציני, "אם יש בעיה, את יכולה לדבר איתי עליה."

"מה? איזו בעיה? אין שום בעיה!" אמרה טלי. הכדורים שמורים ובטוחים, אתה לא צריך לדאו..."

"אז מה זה?" בני פתח את המגירה בעצבנות וחשף לטלי חפץ כדורי שחור.

על הצג נכתב: "אתה צריך לשמור טוב יותר על החפצים שלך."

............................................................................................................................

אדי כבר התכונן לצאת, ולפתע נשמעה נקישה בדלת. "יבוא!" קרא.

הדלת נפרצה בחבטה, ובפתח הדלת עמד נער בעל פנים מעוותות וכובע מגושם ומטופש.

הוא החזיק אקדח בידו.

"לאן אתה חושב שאתה הולך?" שאל דותן. "אתה לא בכיוון הנכון... יש לך כיתות ללמד."

אדי הניח את חפציו ונאנח. "מה עכשיו?" אמר. "לא מספיק? עכשיו אתה גם בא אליי שודד מגוחך?"

"אנחנו עוד נראה מי משנינו המגוחך פה", אמר דותן. "אם תעשה מה שאגיד לך... לא יקרה לך כלום. כל מה שאני מבקש הוא, שלא תעזוב את בית הספר."

אדי נחר בבוז. "אוקי", אמר משועשע, "אתה באמת חושב שאני אאמין לילד שמחזיק אקדח מים ביד ו'מאיים על חיי'"?

"האמת היא, שכן. אבל אם זה לא מספיק... אז זה לא הכול. אני יודע מה עשית, אדי... אני יודע על האונס. והאמן לי, אתה תירקב בכלא כל כך הרבה שנים, עד שתצטער שלא יריתי בך כאן למוות. אז מה אתה אומר אדי, אתה נשאר?"

"אתה יודע... אתה יודע על חנה רהט? ועל מרים?!"

באותו הרגע שנאה גדולה חלחלה בדותן. היד שבה החזיק דותן את האקדח רעדה ללא הפסקה, ומבטו חסר ההבעה של אדי רק הגביר את הצורך שלו ללחוץ על ההדק. הוא לא חשב על שום דבר, שום דבר לא עניין אותו. אצבעו פשוט לחצה אוטומטית על ההדק.