לא עידכנתי המון המון המון זמן, יותר מאי פעם. אין סיבה ממשית, זה שוב הסיבות שאמרתי בפוסטים הקודמים. יש עיצוב חדש - ישן כזה, שהכינו לי כשזכיתי בתחרות כתיבה. העיצוב הוא די בהשראתי, כפי שאפשר לראות. אז בתור "פיצוי", אם יש למי לתת אותו בכלל, הנה גם פרק 18 וגם סיפור קצר שכתבתי לגמר התחרות, שניצחתי, דרך אגב. תהנו :)

הכדור – פרק 18.

בלה התיישבה לצידו של יונתן חסר ההבעה. היא חייכה אליו בחביבות.

"זהו זה", אמרה. "העמדתי בפניו את המבחן האחרון. במידה ויצליח להשיג את הכדור מידיו של אדי, שיודע שהרבה מאוד תלוי בכדור הזה – יהיה עליו לקחת את הכדור מהאדם הקרוב אליו ביותר... מאמא שלו. האין זה גאוני, יקירי?"

היה נדמה לה כי עשה תנועה של "כן" בראשו. היא ידעה שזה לא באמת נכון, אך היא נאלצה להיאחז במחשבה הזו כדי לא לאבד את שפיותה. אין מילים לתאר כמה האיש הנפלא הזה היה חסר לה. היא התכוונה לעשות הכול כדי להחזיר אותו אליה.

............................................................................................................................

קול הירייה ששמעה עצר את נשמתה של מרים. היא הפסיקה את מלאכתה ומיהרה לכיוון המקום שבו שמעה את הירייה. היא עברה בין המסדרונות במהירות, ונעצרה לפתע ליד דלתו של אדי.

"אדי?" שאלה בדאגה. "אתה כאן?"

אדי המדמם בקושי היה מסוגל לדבר, אך בשארית כוחותיו הצליח לצעוק לעברה:

"מרים, ירו בי! את חייבת לעזור לי!"

מרים חשבה שאולי עליה פשוט להשאיר אותו שם. הרי ממילא הם התכוונו להרוג אותו... או "לגרום לו להפסיק לרצות לחיות", עפ"י הנער בעל הפנים המעוותות. אבל היא ידעה שזה לא יספק אותה... היא תחיה בדיוק באותו סבל שבו היא חיה כיום, ואולי אפילו גדול יותר. היא חייבת לעשות את זה בעצמה, אחרת היא לא תצליח להתגבר על מה שקרה אף פעם.

מרים ניסתה נואשות לפתוח את הדלת, אך לשווא.

"אדי, זה נעול!" קראה.

"כן, הדלת הזאת ננעלת מעצמה... את חייבת למצוא דרך להיכנס, אני לא אצליח להחזיק מעמד עוד הרבה זמן!"

מרים ההמומה לא ידעה מה לעשות.

............................................................................................................................

"אני... אני יכולה להסביר, באמת!" אמרה טלי. "אתה יודע, קשה מאוד לשמור על חפץ כל כך..."

בני לא ידע נפשו מרוב כעס. הוא הכה בשולחן בברוטאליות. טלי מעולם לא ראתה אותו במצב כזה... תמיד הוא היה נינוח ומתורבת. כנראה שהיא לא הבינה עד כמה באמת חשובים הכדורים.

"אין לך מושג מה את עשית עכשיו", אמר בני. "למישהו בעולם הזה, יש עכשיו את הכוח להפעיל את הכדורים! יש לך מושג מה ההשלכות של זה?!"

טלי לא יכלה לעמוד בזה יותר. היא פרצה בבכי, בדיוק כמו ילדה קטנה. היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה בכתה כך... היא חשה השפלה, והיא הייתה מאוכזבת מעצמה כמו שמעולם לא הייתה. אולי חוץ מפעם אחת... הפעם בה הניחה לחברתה ללכת לבדה, וגרמה לכל הסיוט של חייה להתחיל.

"אני כל כך, כל כך מצטערת", היא אמרה בעוד הדמעות זולגות מעיניה. "אני מבטיחה לך שאני אחזיר אותם, את כולם. אני אעשה הכל בשביל זה."

"אין לנו מושג מי מחזיק אותם", אמר בכעס. "זה יכול להיות כל אחד! הדבר היחיד שמונע ממנו להפעיל את הכוח של הכדורים הוא שהכדור השחור בידי. וגם זה לא הודות לאחריות שלך", אמר.

............................................................................................................................

אורי צפה בתוכנית האהובה עליו, "ארתור". למרות שהיה כבר "גדול מדי", לפי ההגדרה, התוכנית הזו תמיד שעשעה אותו. אף על פי שהיה מסופר בה על ילדים בני 8, הוא ראה בה חלק מעצמו. היו בתוכנית הזו המון דברים שבאמת קורים בחיי היום יום. הוא חייך חיוך רחב. היה זה פרק שצפה בו כבר מי יודע כמה פעמים, אבל הוא עדיין נהנה מהצפייה.

לפתע נשמע צלצול בדלת.

לרגעים הוא התעלם, מכיוון שציפה מאימו לפתוח, כמו שתמיד הייתה עושה. אך אז הוא נזכר כי היא אינה בבית. הוא ניגש בחוסר חשק כדי לפתוח, ולא האמין למראה עיניו.

למולו ניצבה אמו, מתנשפת כאילו רצה מרתון כרגע. על גבה הוא הבחין בגבר מדמם ומחוסר הכרה.

............................................................................................................................

"אז אם נמצא את הכדורים", אמרה טלי, "הכול יהיה בסדר! וחוץ מזה, מי כבר ירצה להפעיל פצצה גרעינית?"

בני כמעט גילה לה את האמת, אך הוא ידע שאסור לו. הדבר עלול לסכן גם אותה, וזה הדבר האחרון שרצה שיקרה. מוטב היה שתחשוב שהכדורים הם פצצה.

"זה לא העניין!" אמר. "אסור לכדורים האלה להסתובב סתם כך! במידה ומישהו יגלה על זה, גם את וגם אני נשלחים לכלא."

טלי הסתכלה על בני בדאגה, והבחינה כי הכדור השחור נוצץ מתמיד. היא הושיטה את ידה כדי לקחתו, ובחנה אותו מכל הכיוונים.

"איך הגיוני שדבר כה קטן יכול לגרום כל כך הרבה הרס?" שאלה. "אני לא רואה כאן שום דבר מתוחכם. סתם כדור פשוט."

לפתע היא הרגישה כאב חד בידה. היא לא הייתה מסוגלת לשאת את הכאב הנורא, וזעקה בקול. היא שמטה את הכדור מידה והוא התנפץ לרסיסים.

משאלת יום הולדת - סיפור קצר.
בכל שנה ושנה יש את הרגע הגורלי הזה, שבו צריך להחליט מה תהיה המשאלה שתקבע את גורל השנה הבאה.
זו הזדמנות אחת ויחידה לבקש משהו, שכמעט בטוח שיתגשם. כך לפחות כולם מאמינים. המבוגרים תמיד מבזבזים את המשאלות שלהם על דברים כמו "שכולם יהיו בריאים" או "שיהיה לנו טוב".
אבל אני, אני אף פעם לא הבנתי את זה. הרי, למה להם לבקש משהו שכבר יש? זה ממש טיפשי! כל הקטע של משאלה הוא לבקש משהו שהיית רוצה.
אני במקומם הייתי מבקשת צעצוע חדש, או סיכה יפה לשיער. אלו דברים שהייתי רוצה! ולא משנה כמה אבקש, אני לא מקבלת.
ביום הולדתי ה-5 הבנתי לראשונה את משמעות הדבר. עד גיל 5 בכלל לא ייחסתי לזה משמעות, כי לא הבנתי אולי. כמו שציינתי, תמיד ביקשתי סיכה יפה לשיער, או איזו בובת "בראץ" חדשה שבדיוק הגיעה לחנויות. אף פעם לא ביקשתי משהו באמת משמעותי.
יום ההולדת הלך והתקרב, ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב על המשאלה שלי. איך אפשר להכניס כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לתוך משאלה אחת?! זה נשמע ממש כמו משימה בלתי אפשרית. חשבתי על זה ימים ולילות, ולא מצאתי אף משאלה שתהיה חשובה מספיק כדי להיות המשאלה שלי.
יום אחד, כשחשבתי לי במיטתי, באה אימא כדי להגיד לי לילה טוב.
"נו, תעשי מקום", אמרה בחיוך. תלתליה החומים הבהירים עטפו את פניה בצורה שאני כל כך אוהבת. אין כמו אימא שלי. אימא תמיד יודעת בדיוק מה אני מרגישה, ואפילו אם אני רוצה, אני לא מסוגלת להסתיר ממנה כלום.
"קרה משהו?" שאלה בפנים מודאגות. "את יודעת שאת יכולה לספר לי הכול."
היא שוב חייכה אליי. זה הרגיע אותי קצת.
"האמת שכן", אמרתי לה והנחתי את הדובי שלי בצד. "פשוט... שעוד מעט יש לי יום הולדת, ועדיין לא החלטתי מה אני אבקש."
"את צריכה פשוט לבקש את מה שאת הכי רוצה", היא אמרה וליטפה את שיערי. "משאלה זה לא משהו שצריך להתכונן ולחשוב לקראתו, ברגע הנכון את תבקשי את המשאלה הנכונה."
"באמת אימא?" שאלתי בסקרנות. "אני מפחדת ששוב אבקש משהו טיפשי כמו בובת בראץ שארצה באותו הרגע."
"אני אי פעם שיקרתי לך?" שאלה אימא וצחקה. הנדתי בראשי בחוזקה.
"ילדה טובה!" היא אמרה ונשקה לי ללילה טוב. מאותו הרגע, הפסקתי לדאוג. אין, אין על אימא שלי. לפעמים אני חושבת שאולי היא קוסמת טובה או משהו, וככה היא תמיד מצליחה לגרום לכולם להרגיש טוב. ואם היא קוסמת טובה, אז אולי גם אני כזאת! אחרי הכול, אני הבת שלה. כשהמחשבה המתוקה הזו בראשי, עצמתי את עיניי ונרדמתי.
אחרי שבוע, הגיע סוף סוף יום הולדתי. באותו יום, הרגשתי איכשהו שהקסם פג. "אולי אזלה לה  אבקת הקסמים!" חשבתי לעצמי. כל אותו היום שוב דאגתי, שמא ברגע האמת אני אבקש את המשאלה הלא נכונה. כמו תמיד, אימא הייתה הראשונה להבחין שמשהו לא כשורה.
"את צריכה להיות שמחה! זה יום ההולדת שלך, עוד מעט יבואו כל החברים!" אמרה אימא בקולה המרגיע. היא התכופפה אליי על מנת לדבר איתי בגובה העיניים. אהבתי שהיא עשתה את זה.
"עדיין בגלל המשאלה?" לחשה. אני רק הנהנתי.
"מתוקה שלי, את לא צריכה לקחת את המשאלה הזאת כל כך ברצינות. תמיד אפשר לתקן את מה שלא מצליח, תמיד אפשר לשנות. את לא קובעת את הגורל שלך עם המשאלה הזאת." שוב חייכה את חיוכה המרגיע, והסיטה את שיערי שגילה פרצוף מודאג.
"כמה את יפה בבגדים החדשים שקנינו לך", הוסיפה אימא. "איך הילדה הכי יפה בגן יכולה להיות עצובה ביום ההולדת שלה?"
אימא התחילה לשיר את 'הילדה הכי יפה בגן', ששתינו כל כך אוהבות. אין מה להגיד, אבק הקסמים שוב פעל. החיוך חזר לפניי, ודבר המשאלה כמעט ונשכח. כל החברים החלו להגיע, והליצן שאבא הביא הצחיק את כולם. לא היה אחד שלא נהנה; כולם רקדו ושרו, ושגיא אחי הגדול ניגן בגיטרה את 'הילדה הכי יפה בגן', שגם הוא ידע שאני נורא אוהבת.
אפילו ענבל, שהיא ילדה נורא ביישנית ואף פעם לא מדברת, השתתפה במשחקים של הליצן. מזמן לא נהניתי כל כך.
אבל לפתע, בלי שום התראה מוקדמת, לקחה אימא את המיקרופון מידיו של שגיא.
"אני מקווה שנהניתם מהחלק האומנותי של הערב", היא אמרה וצחקה.
"אבל עכשיו -  " אימא לחצה על הכפתור האדום במערכת הישנה של אבא, והחל להתנגן השיר "איפה העוגה". בבת אחת, נזכרתי בדבר המשאלה שלי. הלב שלי הלם בפראות, ועדיין, לא היה לי מושג מה אני הולכת לבקש.
אימא הביאה את העוגה עם הנרות לצלילי השיר, וכיבתה את האור. כולם ישבו, דרוכים בציפייה לכיבוי הנרות. דממת האלחוט ששררה בחדר נורא הלחיצה אותי.
הסתכלתי על אימא, שתיתן לי קצת אבק קסמים לפני הרגע המכריע. החיוך שלה פשוט עשה את הכול. הסתכלתי על הנרות, ולפתע ידעתי בביטחון בדיוק מה אני רוצה.
"אני... אני רוצה כנפיים!" אמרתי בליבי, וכיביתי את הנרות בנשיפה אחת. כולם התפעלו ומחאו לי כפיים, ואני הייתי הכי מאושרת שאפשר. לא יכולתי לבקש משאלה טובה יותר.
בין כול ההמולה, היה רק דבר אחד שעניין אותי: אימא. חיפשתי אותה בעיניי, אבל לא היה שם אף אחד. אף אחד שעניין אותי, לפחות.
"ראית את אימא שלי?" שאלתי את רותם, חברה שלי.
"אני חושבת שהיא הלכה לשם", אמרה רותם והצביעה לכיוון חדר השינה.
ישר רצתי לשם, בלי לחשוב. ראיתי שאימא ואבא מדברים בשקט, והם בטח לא היו רוצים שאשמע. 'מה כבר יכול לקרות?' חשבתי לעצמי. החלטתי להקשיב.
"תפסיק כבר לדאוג, נו! אני אהיה בסדר, אנחנו נעבור את זה!"
אבא נאנח, נראה אובד עצות. "איך אני יכול לא לדאוג?! איך?! אולי את לא מבינה באיזה מצב את!"
"אני מבינה טוב מאוד. אבל אתה כנראה עסוק מדי בדאגה ולא רואה אותי בכלל!"
"אולי אם היית מספרת לי מוקדם יותר אז הייתי 'רואה אותך'!"
"מספרת מה?!"
"מספרת ש... שאת..."
"נו, תגיד את זה כבר! ממה אתה מפחד?! כן, זה קורה. אנחנו חייבים להתמודד – "
"שאת חולת סרטן." דממה השתררה בחדר, ואני לא הייתי בטוחה שהבנתי מה אבא רוצה. מה רע בזה שאימא אוהבת סרטנים? אני אומנם חושבת שהם די מגעילים, אבל זה לא סיבה לדאוג ככה... נו טוב, אבא תמיד היה דאגן.

הימים חלפו, ואני לא יכולתי להבין. לא יכולתי להבין, בתור ילדה שחושבת שאימא שלה היא קוסמת  טובה עם אבקות קסם ושרביט. מצבה של אימא הלך והחמיר, ואני רק חיכיתי שהמשאלה שלי תתגשם, ושיהיו לי סוף סוף כנפיים.
"את צריכה לשכב במיטה", אבא אמר לה כל הזמן. אימא סירבה. היא התעקשה לתפקד כרגיל, להכין לנו אוכל ולשמח את כולם.  אימא לא הייתה מוכנה להשלים עם החולשה שלה, לוותר ולהיכנע למחלה. היא התעקשה להראות לכולם שהכול בסדר, ולא סיפרה לאף אחד על המחלה. עד שכבר לא היה לה ברירה יותר.
וזה חירפן אותה, שיגע אותה שהיא לא יכולה להיות בתנועה. יחד עם שיערה החום המתולתל, אזלה לה גם שמחת החיים הכול כך רבה שהייתה לה, באיטיות כמעט בלתי נסבלת.
ואני? אני לא הבנתי דבר ממה שקורה. או שמא במקום כלשהו הבנתי, ומיד סילקתי כל מחשבה הקשורה בדבר מראשי. אפילו מהכנפיים שכחתי.
יום אחד, בשלוש לפנות בוקר, הרגשתי מהומה בבית. אבא היה נראה לחוץ יותר מאי פעם. רצתי לראות מה קורה, לקבל קצת קסם מהקוסמת הטובה שלי. אבל שגיא לא נתן לי.
"אימא ואבא עסוקים עכשיו, טוב?" הוא אמר לי, כשהוא מתאפק שלא לבכות. אני לא בכיתי. רק ניסיתי להשתחרר מהאחיזה שלו, לראות מה קורה. לא היה לי שום סיכוי.
"תלכי לישון עכשיו, טוב?" אמר שגיא. "בואי, אני אקח אותך למיטה."
ואני הסכמתי, מה יכולתי לעשות. 'אולי מישהו גנב לאימא את האבקת קסמים, והם צריכים לחפש אותה! כן, זה בדיוק מה שקרה', אמרתי לעצמי וחייכתי. 'אימא תכף תחזור, כמו תמיד.' נרדמתי.
בבוקר,  שפשפתי את עיניי ולקחתי את הדובי שלי, כדי להגיד בוקר טוב לאימא ולהביא לה גם שוקו. זה בטח לא קל להתאושש אחרי שלוקחים לך את אבקת הקסמים.
נכנסתי אל חדר השינה של ההורים, ובמקום את אימא ואבא מחובקים עם כוס הקפה שלהם ראיתי את אבא יושב על המיטה, לא זז ממקומו.
"אבא, איפה אימא?" שאלתי בפנים מאירות.
הוא הסתכל עליי בצורה שהוא אף פעם לא הסתכל עליי. זה הפחיד אותי קצת.
"אימא עכשיו שם, למעלה. מסתכלת עלינו ושומרת עלינו." הוא השפיל את מבטו, מצפה לתגובתי.
אבל אני לא הגבתי. 'מי שמגשים את המשאלות בטח התבלבל', חשבתי. 'הוא נתן לאימא כנפיים במקום לי!'
מאז אותו היום, אני בודקת כל בוקר ובוקר אם גם לי יש כנפיים. כדי שאני אוכל לבקר את אימא, בשמיים.
ואתם יודעים מה ביקשתי ביום הולדתי ה-6? ביקשתי שכולם יהיו בריאים.