שלום לכולם, שמחתי לראות שהיו הרבה תגובות יחסית בפרק הקודם אחרי תקופת יובש די ארוכה.
אז אני ממש מודה לכולכם, ואני גם מאוד שמח שאהבתם את הסיפור הקצר שלי, זה גרם לי לחייך.

תהנו מהפרק (:

הכדור – פרק 19.

שעה לפני כן.

חנה המרוגזת חיפשה נואשות את כיתה ח'2. היה עליה למצוא את אדי, המחנך הנאה של בנה. היה עליה לברר דבר מה בנוגע לאסיפת ההורים. היא הילכה בין המסדרונות, רוכנת לעבר כל דלת על מנת לבדוק אם זו הכיתה המיוחלת. היא רשרשה במפתח שקיבלה בשעמום.

 לפתע נשמע קול ירייה שעצר את נשמתה של חנה, וזו הסתובבה בתנועה חדה לכיוון המקום ממנו נשמעה הירייה. היא הילכה במסדרון כעיוורת, משתוקקת למצוא את מקור הירייה.

"תסתכלי לאן שאת הולכת!" זעקה מרים בעודה נאנקת בכאב.

"אני... אני מאוד מצטערת" אמרה חנה והשפילה את מבטה. לאט לאט, היא הרימה את ראשה, ולעיניה נגלתה אישה צעירה ממנה בחמש שנים לערך. צמרמורת עברה בגופה. היא הסתכלה בעיניה של האישה, וכאילו הסתכלה על עצמה במראה. היא ראתה עיניים ירוקות, עוצמתיות וגדולות, אך במקום שמחת החיים שציפתה למצוא בתוכן, מצאה עיניים כבויות וחסרות הבעה. מרים פנתה הצידה במהירות ועזבה את בית הספר.

המפגש עם האישה הלא מוכרת טלטל את מחשבותיה של חנה, אך היא החליטה להתעשת, ומצאה לבסוף את כיתה ח'2.

אדי כבר היה מחוסר הכרה כשחנה מצאה אותו.

היא צווחה בחוסר שליטה, וניסתה להעיר אותו בכל דרך אפשרית. "בית החולים הקרוב ביותר הוא במרחק של  יותר משעה!" היא חשבה לעצמה. היא החליטה שתיקח אותו בעצמה, ולא – הוא עלול למות.

..............................................................................................................

דותן המשיך לרוץ ולרוץ, ללא מטרה נראית לעין. הכל הרוס. כל התוכנית המדוקדקת שבנה במשך כל כך הרבה זמן – הכול התנפץ לרסיסים בגלל השטות שעשה. הוא לא היה מסוגל לסבול זאת יותר. כבר לא היה אכפת לו כלל  אם אדי חי או מת. הרי יגלו בסופו של דבר שזה הוא. לפתע הוא עצר, במקום ריק מאדם, והתיישב על סלע שהיה במקום.

האקדח הישן של אביו שהחזיק בידו נראה לגמרי כחדש לאור השקיעה. "לא היית מדמיין למה ישמש האקדח הזה, אה אבא? מי שלא תהיה."

הוא הרים את האקדח והצמיד אותו לרקתו.

...................................................................................................................

  חנה ואדי נכנסו במהירות הביתה, ואורי נשלח להזעיק רופא.

"אני אצטרך להוריד את התחבושת שלו מהאף כדי להשתמש בה", אמרה חנה. היא הורידה את התחבושת לאט לאט, והוכתה תדהמה למראה האיש. אפילו היא עצמה לא הייתה מסוגלת להבין מדוע. היא נרתעה לאחור, מביטה בגבר הגוסס שניצב מולה. ידיה לא היו מסוגלות לזוז או לעשות דבר מה.

"אמא, למה את לא עושה כלום, הוא עלול למות!" זעק אורי.

"אני... אני לא... לא יכולה!" היא השיבה.

אורי חטף את התחבושת מידה, וניסה לעצור את הדם. "אין ברירה", הוא אמר, "אנחנו חייבים להוציא את הכדור. הוא לא ישרוד או הרבה זמן!"

"לא... לא צריך..." לחש אדי. "תנו לי... זה מגיע לי...."

אורי הביט באמו, ולאחר מכן באדי, שניהם משותקים. הוא היה חסר אונים לחלוטין.

............................................................................................................................

"נתתי לה את הזיוף, אבל יש חדשות רעות. היא שברה אותו, אמא. הוא החליק לה מהיד. הייתי מוכרח לפטר אותה אמא, לא הייתה לי שום ברירה."

"אתה כל כך טיפש לפעמים בני!" זעקה בלה. "אבא שלך שוכב כאן, ולך כלל לא אכפת. אתה כל הזמן מסבך את התוכנית, היא לא עד כדי כך מסובכת! בסך הכול ביקשתי שתגרום לטלי הזאת לא לחשוד עם הכדור המזויף שהכנתי! ומה נעשה עכשיו?! גם דותן יגלה במוקדם או במאוחר שהכדור השחור הושמד! אנחנו חייבים ליצור אתו קשר בצורה כלשהי, להעביר לו את הכדור השחור. נמאס לי מהמבחנים הטיפשיים הללו. אני בטוחה שאפשר לסמוך עליו."

"אבל אמא..."

"בלי אבל! תעשה מה שאני אומרת לך! אנחנו חייבים את הדנ"א של אדי, ואנחנו נשיג אותו! מה לא ברור?!"

"לא ברור למה אנחנו צריכים את דותן הזה בשביל זה! למה את לא נותנת לי לעשות את זה? את לא סומכת עליי מספיק? על הבן שלך?"

"אתה לא מבין, בני? אתה באמת לא מבין? דותן, דותן הוא היחיד שיש לו שנאה טהורה לאדי, בלי רגשות אשמה, בלי חרטות, בלי כלום. הוא היחיד שיוכל לכלוא את הדנ"א של אדי בכדורים, ולהחזיר אלינו סוף סוף את אבא. וחוץ מזה, השכל שלו מפותח כפליים משלך!"

"על מה את מדברת, אמא?" גיחך בני. "הילד הזה רק מתיימר להיות חכם, אין בו שום דבר יוצא דופן."

"כן, בני? אז איך הוא הצליח להערים עליך? חשבתי שאתה אמור לשמור על הכדורים מכל משמר. מזל שזה הגיע לידיו של דותן, כפי שקיווינו, ולא לידיו של איזה שוטה."

"על מה את מדברת, אמא? את שני הכדורים הנותרים הוא לא מצא, ואת הקוד עוד בכלל לא העברנו..."

"כנראה שאתה באמת טיפש", אמרה בלה. "לא ייאמן איך אתה אפילו לא יודע. הילד הזה לקח ממך את הקוד באיומי אקדח! והוא סימם אותך אחרי זה כדי שלא תזכור."

"מה? על מה את מדב..."

"תפסיק לבזבז לי את הזמן! עכשיו, קח את הכדור ותמצא דרך להעביר אותו לדותן."

הוא נזכר ביום ההוא, שהתעורר במשרד בלי שידע מה קרה. "איזה טיפש אני..." סינן והכה בשולחן באגרופו.

"טוב, אני אצא לחפש אותו. להתראות אמא!"

בני שנא להיות תמיד במקום האחרון בשביל אמו, שנא כל כך. אך הוא ידע, כי אין שום ברירה, ושעליו לסיים עם העניין הזה כמה שיותר מהר.