באמת ששוב, אין סיבה לעיכוב. כנראה שפשוט לא התחשק לי כל כך להתעסק בזה. בכל מקרה, תהנו מהפרק :)

הכדור – פרק 20.

1 ביוני 2016, הבוקר לאחר אונס מרים.

אדי פקח את עיניו באיטיות, ולרגע היה נראה לו כי זה עוד בוקר רגיל.

כאב ראש נוראי פילח את ראשו, והוא התרומם מהמקום ששכב עליו בבת אחת.

"איי!" צעק, לאחר שראשו נחבט בחוזקה בתקרה שהייתה מעליו. נראה היה כי זו עליית גג.

הוא מישש את מצחו, ולאחר שוידא כי הפצע לא רציני הוא בדק את השטח.

בבת אחת,  הוא נזכר בזוועות הלילה הקודם.

"מה עשיתי?!" צעק. הוא התרומם ממיטתו, והחל להלך הלוך ושוב בחדר הריק והמטונף. לאט לאט עלו עוד ועוד פרטים בראשו מהמקרה המזוויע.

"מתחיל להיזכר?" קרא קול של גבר.

הגבר המגודל עלה לקראתו, וחייך אליו חיוך מזויף. "שאלתי אותך שאלה", אמר.

"מה... על מה אתה מדבר?" היתמם אדי.

"בבקשה אדי, תחסוך לנו את השלב הזה. אני יודע עליך הרבה יותר ממה קרה אתמול בלילה. אני עוקב אחריך כבר הרבה מאוד זמן."

אדי ההמום נשך את שפתיו, מנסה למצוא משהו מספיק טוב להגיד.

"כמה גס רוח מצדי", אמר האיש המגודל. "לא הצגתי את עצמי! אני בני לוין, בעל מפעל נשק בחיר." הוא הושיט את ידו, ואדי לחץ אותה בהיסוס.

"תראה אדי... אני באמת בא בטוב. אם תקשיב לכל מה שאני אומר ותמלא את הוראותיי בדיוק כפי שאני אגיד לך, הכול יהיה בסדר."

אדי פזל הצידה, והבחין באקדח גדול שהיה טמון בכיסו.

"מה אתה רוצה?" נאנח אדי, לאחר שהבין כי אין לו ברירה.

"מאוד פשוט", אמר בני. הוא הוציא מכיס מעילו כדור מתכת אדום ומהבהב, והניח אותו על השולחן הישן במרכז החדר. "המשימה שלך היא לשמור על הכדור הזה. כל עוד תשמור עליו... אני אשמור עליך, ואוודא שלעולם לא יגלו מה עשית. אבל אם תאבד אותו... או שיקרה לו משהו..." הוא הציג בפניו את האקדח הגדול שאדי הבחין בו כבר קודם.

"ב.. בסדר, אין שום בעיה. רק אל תגיד כלום לאף אחד."

"אני שמח שאנחנו מבינים", אמר בני וחייך. הוא פנה לרדת למטה.

"חכה רגע!" קרא אדי. "אם אפשר לשאול... מה זה הכדור הזה?"

"אפשר לשאול", אמר בני, "אבל לא בטוח שתקבל תשובה."

הוא ירד למטה ועזב את המקום.

היום.

אדי פקח את עיניו בבת אחת, ותקרה לבנה נגלתה לנגד עיניו. הצפצוף ההולך וחוזר של איתות החיים לא נתן לו מנוחה. הוא התקשה להזיז את ידו, עד שהבין כי היא בעצם חבושה.

לפתע פתאום הוא נזכר מה קרה. הילד בעל הפנים המעוותות ברח כנראה, אך איך הוא עצמו הגיע לבית החולים? לבטח מרים מצאה אותו, הוא חשב לעצמו וחייך.

הוא רכן הצידה, וראה כי תיקו מונח בצד. לאחר מכן הוא הושיט את ידו הבריאה לעבר התיק ופתח את התא הנסתר, שמתוכו תמיד היה מבצבץ הכדור האדום שנדרש לשמור עליו. כשידו לא מצאה את הכדור בפשפוש שטחי, הוא נתקף בהלה.

"איפה זה לעזאזל?!" קרא. כעבור כחמש שניות הגיעה האחות לחדרו.

"דוקטור, הוא התעורר!" היא קראה.

"כבר מאוד דאגנו", אמר הדוקטור בחביבות.

"אני יכול לקבל קצת פרטיות?" אמר אדי בתוקפנות. "כן... בטח, בטח", אמר הדוקטור בעלבון קל, וסגר את הדלת.

אדי חיפש תא אחרי תא, אך לשווא. הכול אבוד. לפי איך שהתרשם מהמפגש היחיד עם האיש המגודל לפני שלושה חודשים, לא נותר לו עוד הרבה זמן.

............................................................................................................................

"איפה הילד הזה לעזאזל?!" סינן בני לעצמו. הוא כבר היה בכל המקומות האפשריים שדותן היה יכול להיות בהם.

אבן גדולה תפסה את תשומת ליבו, והוא השתוקק לשבת קצת כבר זמן רב. הוא התיישב בהקלה ונאנח. אין דבר שהוא שנא יותר מלאכזב את אימו... למרות היחס הקר שקיבל, הוא תמיד עשה כל מה שהיא אמרה לו. המצב אומנם תסכל אותו במעט, אך לא היו לו הרבה ברירות... מגיל קטן הוא ידע שכושר החשיבה שלו לא מוצלח במיוחד.

לפתע נשמעו מלמולים, ממש מתחתיו.

"לא היית מדמיין למה ישמש האקדח הזה, אה אבא? מי שלא תהיה", אמר הקול.

הוא שמע אקדח נטען, וקפץ מיד מן הסלע.

ילד, מה אתה עושה?! שאל בני, והבחין בילד בעל פנים מעוותות וכובע מגוחך.

ההבזק שעלה במוחו על הילד בעל הפנים המעוותות פקח את עיניו, והוא הזדעזע לפתע כשהבין למה הילד הזה מסוגל.

"אז ככה לקחת את הקוד, אה דותן?" אמר בני.

דותן הוריד את האקדח. "על מה אתה מדבר? אני לא מכיר או..."

"באמת דותן, תחסוך", אמר בני. "אתה יקר לי מדי כדי שאני אתחשבן איתך על דבר כל כך פעוט..." הוא חייך חיוך מזוייף והושיט את ידו.

הוא משך אותו אליו, ולחש באוזנו: "אנחנו באותו צד."

............................................................................................................................

אורי ניסה לדבר עם אמו, שעדיין הייתה מוכת הלם, אך לשווא. שום דבר שעשה לא עזר.

"נראה לי... נראה לי ש... ש... שאני אל... אלך לישון" היא אמרה, והסתלקה במהירות.

אורי נאנח, ונחת על הספה בשנית. מה היה יכול לגרום לאמו להתנהג בצורה כזאת?

כלומר, היא תמיד התנהגה מוזר... אך אף פעם לא בצורה כזו.

הוא עייף כבר מכל התקופה הזו. דברים מוזרים לא מפסיקים לקרות, והוא לא ידע איך לא לטבוע בתוך כל הטירוף שאופף אותו.

הוא החליט להתקשר לדותן, אולי הוא יסדר לו את המחשבות.

"השיחה מועברת לתא ה..."

אורי ניתק את הטלפון וזרק אותו הצידה בעצבנות.

קול ניפוץ זכוכית עתק את נשמתו של אורי.

"אוף!!" רטן, והלך להביא את המטאטא מהמטבח. הוא החל לנקות את הזכוכיות השבורות, כשלפתע הבחין בחפץ כדורי אדום מהבהב מתחת לשולחן.