| 3/2009
יום שיער טוב עבר על כוחותיי
דעתי האבודה מוסרת דש. זתומרת, מה מוסרת? היא אבודה. מסתובבת בעולם, מחפשת דברים לעשות. הדרכות לחיים. ואני בינתיים נופלת מגגות גבוהים ומאבדת את כל חפצי הארציים בדרך למטה. בגדים ונעליים, שרשראות ומשקפי שמש, כבד לבלב וטחול, הכל עף מעלי שעה שאני נוסקת (זה נוסקת או נוחתת, או שאולי מושקת?) מטה.
מצד שני, אני עפה. סופסוף עפה. חופשיה מדעתי המיושבת והמגודלת והמבוגרת. עפה. אומרת דברים שחשבתי שלעולם לא אומר לאיש, נותנת לכולם הזדמנות שווה לגעת בי בידיהם הקפואות, מטפסת על קירות כמו ספיידרמן, ואומרת את כל המילים המצטברות לי בחלל הפה ולעולם לא מקבלות הזדמנות לצאת.
עכשיו הן יוצאות, עם שאריות ותוספות ורוק ניגר מהפה והן מוטחות בעולם והן מתגוללות למרגלותי כמו בקבוקי שתיה ריקים ובאמשלי, זה משחרר. להגיד את זה ככה. אני מכוערת ומרושעת וחדת לשון וחכמה כמו שאתם בחיים לא תצליחו להיות ומטורפת על כל המוח ופסיכית ולשוני מתגוללת על פני כל רחובות העיר ואנשים דורכים עליה וטובעים בבשרה הוורוד.
ופתאום אני ענקית, כתם דיו שממשיך להתפרש ולהתפשט בעולם ואין איש שיעצור אותו. ומילותי מקיפות מקיפות את הפלנטה בטבעת חנק שבסוף תקרע את ראשיכם מעל צווארכם. אבל לי לא אכפת, כי אני מדברת. והמילים שלי זורמות כמו מים לשתיה במדבר הכי עצוב בלוב. ואין איש שיאמר לי שגשם לא יורד במדבריות ונווי מדבר זה סתם פיקציה של גוססי צמא למיניהם. כי אני הנווה מדבר ואני קיימת. תראו, אני אפילו מדממת.
הייתי אומרת עכשיו את כל המילים הקשות ביותר אבל אין לי כוח לזה כבר. אני ככה. ערימה של קלישאות שכבר איבדו את הקהל הטבעי שלהן ואפילו אני, בעוברי ברחוב אומרת לעצמי (במידה בלתי מבוטלת של הומור עצמי, מוצר נחשק במקומותינו): "יאללה יאללה, סעי."
ועוד מה? אני מתחילה להיות קשורה לצבעים המרכיבים את העולם, מבודדת תמונות בחיים ומנתחת אותן. זה חם, זה קר, זה בהיר, זה יותר זה פחות. זה כחול עם מעט אוכר ולבן. זה סתם אדום חזק. זה לבן מלוכלך. אין יותר דברים, רק צבעים. וזה נחמד, להסתובב בעולם המורכב מכתמי צבע. קצת כמו הפעמים בהן אני לא שמה משקפיים ואז הכל נהיה פאזי כזה ובלתי מוגדר, כתמי צבע שחולפים מולי, עפים, מתחברים ונפרדים מול עיני, ורק אני הברורה היחידה. רק לי יש ידיים רגליים אוזניים, ולב מדמם. אבל הלב המדמם שלי הוא נושא חדש ובלתי מטופל. גם זמנו יגיע.
בינתיים הנחתי אותו, כמו שהוא, על השולחן בכיתה ואמרתי: "הנה הלב השביר הפגיע המנופח השורף הנפרד הבוער שלי. עכשיו, תאהבו אותי?" והם לא. הם פשוט הפסיקו להעריץ אותי כמו שמגיע לי. ואני, בתור האקהביציוניסטית הגדולה ביותר בירושלים, צריכה להתמודד עכשיו עם האפרוריות, עם האנונימיות, עם להיות "רק עוד אחת" או יותר גרוע "זאת שמתלהבת מעצמה".
טוב יאללה יאללה, סעי
| |
חזרתי?
כבר כמה זמן שמדגדג לי באצבעות רק לומר איזה משפט. להעיר איזו הערה. לספר, בשתי מילים, על השיחה ההזויה שהייתה לי היום.
סוג של פסקול לחיים שלי. כמו פעם, כשהייתי צריכה להסביר את כל הקורות אותי עוד פעם, בתוך הראש שלי.
אז תסלחו לי על הזנב בין הרגליים כן?
ונתחיל (אבל בקצרה):
יש לי עבודה טובה. אני שמחה עליה. אחרי שנים של פקידות אפורה בכל מיני מקומות חשוכים אני סופסוף עושה משהו שאני מאמינה בו, שאני חושבת שהוא חשוב. משהו שמצריך ראש גדול וחשיבה וישיבות צוות. וגם, כישורי מדריכה בבני עקיבא, משהו שמעולם לא היה לי (דילגתי על השלב הנ"ל בחיי).
ואולי פה טמונה הבעיה, אני חסרת ניסיון ומלאת תקווה, מסוג התקווה שתימחץ תחת מכבשה הגדול של המציאות, ומתה מפחד, אבל בעיקר רק רוצה לעשות טוב.
ואז מגיע החלק שבו מתחילה האינטראקציה עם אנשים. ופה אני נופלת.
אני לא מספיק טובה, לא מספיק טובה.
חסרת ניסיון, חולמנית מדי, עם חלומות באספמיה כאלה שאין להם קשר אמיתי לעולם המתרחש פה ביומיום, ובעיקר נאיבית מדי.
אז עכשיו אני חושבת שאני לא באמת יכולה לעשות את זה, שאולי עדיף לחזור לעבוד במרתפי פלאפון או משהו בסגנון, שאז אני יכולה לפחות להאמין שיש לי פוטנציאל בלתי ממומש (בניגוד לעכשיו, שהפוטנציאל התממש והוא לא נראה משהו...)
כן, היה לי יום מחורבן (למי ששואל).
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
