"אנשים ישכחו מה אמרת להם, אנשים ישכחו מה עשית להם,

אבל אף פעם לא ישכחו מה גרמת להם להרגיש."

"אם רק תושיט יד קדימה, תוכל לגעת ברוח, אשר לא נראית לעין כמו המילים המוסתרות בין השורות.

אם רק תתכופף, תוכל לגעת באדמה, עליה צומחים נבטים חדשים, משתוקקים לחיות כבני האדם.

אם רק תסתובב לאחור, תוכל לגעת במים, אשר סוחפים אותך עם הזרם, וגורמים לך להתערבב בשגרה, או להתנגד לה.

אם תושיט יד למעלה, תוכל כמעט לגעת בכוכבים, וזאת מכיוון שלא תמיד נוכל להשיג את רצונותינו הטרופים ביותר."

מאדי.

היה פיגוע לצד השכונה שלי.

ישבתי בנחת בשיעור חשבון, משתעממת מהתרגילים הטיפשיים.

לפתע, רעש אדיר נשמע מבחוץ. חשבנו שזה כלום, והמשכנו את השיעור כהסדרו.

אבל אני הרגשתי שמשהו לא בסדר, מן תחושה פנימית ומציקה שלא עזבה אותי אפילו לרגע.

בתום השיעור, אחת החברות שלי קיבלה הודעת טקסט דרך הטלפון מאמא שלה- "היה פיגוע, את בסדר?"

נלחצתי. אח שלי השתחרר באותה שעה, הוא סיפר לי שהוא ראה אותם. שישה אנשים מפחידים, שנראו כמו 'ערסים בני 17' לטענתו. כשעברתי באותו רחוב,שמעתי אישה אחת אומרת שהיא ראתה גופה מתעופפת באוויר, זה העביר בי צמרמורת.

ילד מכיתה ח' בבית הספר שלי איבד רגל. כמה אח שלי היה קרוב לזה.

כבר שמעתי את המוות, הפחד עדיין לא נדם.

כבר שמעתי את המוות, אבל הצליל עוד לא תם.

כבר שמעתי את המוות, וגם את מותם של אחרים,

כבר שמעתי את המוות, פחדתי על חברים.

כבר שמעתי את המוות, אך הייתי עיוורת למקרה,

כבר שמעתי את המוות, ולא ידעתי מה יקרה.

כבר שמעתי את המוות, שעון שנספר מדקה לדקה,

כבר שמעתי את המוות, והשמעתי זעקה.

כבר שמעתי את המוות, ולא הספיקו הדמעות,

כבר שמעתי את המוות, אך לא הצלחתי לבכות.

כבר שמעתי את המוות, שיר ללא מנגינה,

כבר שמעתי את המוות, עצב בלי שמחה.

כל מה שנותר הוא לאחל לנפגעים החלמה מהירה,

במיוחד לילד מבית הספר שלי.

אני מקווה לא לשמוע את אותה מנגינה קודרת בראש,

או יותר נכון, לא לשמוע את הסוף היחיד שהוא לא התחלה חדשה.

הרגשתי שלא הבהרתי את הקטע הקצר בפוסט הקודם.

אז כתבתי קטע בהרחבה.

אני לא יודעת אם אני מרוצה ממנו.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

זה היה יום שטוף שמש. רוח קייצית נשבה לה, והניעה את העשב בפארק נידח בתל אביב.

שתי דמויות ישבו על הספסל. האחת, ילדה זהובת שיער ועיניים ירוקות, אשר מתבוננות בסקרנות בכל מה שזז, וזקן לבן שיער, אך בעל עיניים תמימות המקרינות חכמה. נראה היה כי הרהר על דבר מה.

"סבא, מה החכמה בחיים?" שאלה הילדה ומבטה נראה מהורהר לרגע.

"החכמה בחיים היא להוציא את הפרח מכל ניצן." אמר הסבא.

"בסופו של דבר גם הפרח ינבול ויפסיק להקרין את השמחה שלו." השיבה הנכדה.

"החכמה בחיים לדעת לנצל את הטוב, גם אם צריך לגשש באפלה." אמר הסבא.

"אם נצטרך לגשש בחושך כדי למצוא את האור, נוותר בדרך, תקווה היא כמו סבלנות."

"לדעת לסמוך, ולדעת שתמיד מישהו יוכל לתפוס אותך מאחור ברגע הכי לא צפוי."

"ואם לא יהיה אף אחד ברגע שתצטרך אותו?" שאלה הנכדה.

"לדעת שהכל לטובה, ולקבל בטחון רק משמחה של אחרים." אמר הסבא.

"איך נקבל בטחון משמחה של אחרים, אם לא נאחז בעצמנו לפניי כן?"

"לנצל כל רגע, גם את השוליים חסרי התכלית."

"איך אפשר לנצל לטובה רגעים עצובים?" שאלה הנכדה.

"נכדתי, גם אם כל הדברים שאמרתי נכונים, קשה לבצעם. אינך יכולה להיות תלויה בין שמחה לעצב, את צריכה להיות יציבה על הקרקע. יציבה עם חיוך על הפנים. אוליי את לא מרגישה בכך, אבל כל חיוך של מישהו אלייך, זה הדבר שנותן לך להמשיך במסע החיים. זה מה שעוזר לך לפתוח את שערי גן העדן הפרטי שלך, ולהקרין את אור חייך.

אם הפרח ינבול, תמיד תוכלי לגשש באפלה ולמצוא את האור להחיות את הפרח. אם האפלה תהיה חזקה מדיי והאור ייכבה, תמיד יהיה מישהו שיתפוס אותך מאחור ויעזור לך לשקם את חייך. אם לא יהיה מישהו כזה, תמיד תוכלי לשמוח בשמחתם של אנשים, ולנצל כל רגע לחוש שזאת שמחתך.

מבינה? הדברים האלו פועלים ביחד, ביחד למטרה אחת. כל הדברים נבראו בשבילך."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

מאדי.