החיים בצל הישיבה

הגיע הזמן היכתה במוישי ההכרה,הוא ידע שזה יגיע שאין ברירה אחרת,ובכל זאת הוא חשש מהרגע מאוד הזה.

בחודשים האחרונים הוא עבר תהליך של חשיבה עמוקה וקשה שקרעה את נפשו לאלפי חתיכות קטנות,אמונתו באלוקים ובקיום המצוות הכתובות בספר התורה התערערו לחלוטין,השחיתות האיומה אך המוסווית עמוק בקרב האליטה החרדית,גזענות גלויה ובוטה כלפי מי שאינו בצבע הנכון,אטימות חשיבתית,הביאו אותו לידי הבנה שגם בתחום המוסרי גרידא אין לחברה החרדית מה להציע,וכך הוא הגיע למסקנה הבלתי נמנעת,עליו לעזוב את החרדים,פשוט אין לו ברירה אחרת.משעה שהוא הבין שהוא חייב לעזוב,הוא ניסה לאזור אומץ ולבצע אותה,הוא ידע שהוא עתיד להנחית על הוריו ומשפחתו הלם וזעזוע נוראים,שהרבנים בישיבה יחושו תחושת אכזבה עמוקה ממנו,הימים חלפו והאומץ לא נמצא בקרבו.

ביום חמישי הוא יצא מהישיבה כדי לשהות במחיצת משפחתו לאחר שלשה שבועות בישיבה,ברגע שהוא התקרב אל דלת ביתו הוא הרגיש שכעת זה הזמן,או עכשיו או לעולם לא.

מבעד לדלת הוא שמע את אימו צוחקת עם אחותו המתוקה בת השלוש,אביו היה אמור להגיע בדקות הקרובות.

הוא פתח את הדלת בלב כבד,רגשות פחד וחשש התערבבו בו. "מוישי,מה נשמע?" שאלה אימו ברגע שנכנס.

"בסדר" ענה בקול רפה.

"אתה מרגיש טוב?" שאלה בדאגה.

"כן,כן"

"אז למה אין לך מצב רוח?"

"תראי אימא.." הוא ניסה להגיד את המשפט עליו התאמן עשרות פעמים בשבועות האחרונים,אבל הוא לא הצליח להוציא אותו מפיו.

"אתה בטוח שאתה מרגיש טוב?"

"מאה אחוז,תקשיבי אימא,החלטתי לצאת בשאלה"

פניה של אימו הוכו בתחילה בתדהמה,הוא ניסה לומר משהו,אולם לפתע פרצה בבכי מר ובלתי נשלט.

"למה?" שאלה לבסוף בקול חנוק.

מוישי הרגיש שעוד שנייה הוא גם יפרוץ בבכי,ולכן קם ממקומו ואמר בקול יבש "חבל על הדמעות שלך,הם לא יעצרו אותי מלעזוב".

לאחר מכן הוא ניגש לחדרו,נשכב על המיטה ופרץ בבכי חרישי,זה לא שווה את זה,אמר לו ליבו,אז מה עליי לעשות,ענה לליבו קול ההיגיון,להישאר במקום שאני לא מאמין באורחות חייו.לא עדיף שאימא תמות מצער על הבן המוכשר שלה שעזב את הדת,ענה הלב בחריפות גדולה.

כניסתו של אביו לבית קטעה את הוויכוח שהתרוצץ במוחו,ערב טוב שרה" אמר אביו לאימו בקול נעים.

בתגובה פרצה אימו שוב בבכי קורע לב,ובין פרץ בכי אחד למשנהו ניסתה להסביר לבעלה את הסיבה לבכי.

לאחר סדרה ארוכה של שאלות ותשובות בוכיות,הבין אביו מה שאמרה אימו,הוא ניגש בצעדים מהירים אל חדרו ובטון ענייני לחלוטין שאל "זה נכון,מוישי?"

"כן" ענה קצרות.

"אני אפילו לא אשאל למה"

"כאילו שאם תשאל זה יעזור"

"יש לך עוד את החוצפה להתחכם הא?" הגיב אביו בזעם עצור.

הוא ענה,הוא ידע שאביו מחפש סיבה לריב איתו.

לאחר שתיקה קצרה שהשתררה בניהם אמר אביו" אתה יודע מה המחיר של הצעד הזה,מחר על הבוקר תיקח את החפצים שלך ותעוף מהבית ולעולם אל תחזור אליו,אני לא רוצה לראות אותך בשום צורה גם לא בהלוויה שלי,כפוי טובה שכמותך,מה עשינו לך שאתה מתנהג אלינו באכזריות כזאת,מאיפה מגיע הרוע הזה?"

הוא המשיך לשמור על שתיקה.

"תענה לי" תבע אביו.

הוא ידע שאביו נמצא בסערת רגשות גדולה והתגובה הכי טובה שלו תהייה לשמור על שתיקה מוחלטת.

"מחר בשבע בבוקר אני רוצה לראות אותך מחוץ לבית".

לאחר שעזב אביו את החדר,תקפו אותו הרהורי כפירה שמא המהלך שלו לא שוווה את המחיר שהוא ישלם,ניתוק מוחלט ממשפחתו הקרובה ביותר,וחיי בדידות לתקופה הקרובה.

הסערה הרגשית שבה היה נתון,התחילה לתת את אותותיה בגופו עיניו נעצמו לאיטם והוא שקע בשינה טרופה ומלאה סיוטים.

אור השמש האיר את פרצופו ועוררו משנתו,השעה הייתה שש וחצי,הוא התרומם ממיטתו למצב ישיבה וחישב את צעדיו.לעזוב או להישאר,להתנתק מהמשפחה ולשבור להוריו את ליבם או לא,לפתע קם ממקומו ואמר לעצמו בקול "אני הולך לעשות את זה ויהיה המחיר אשר יהיה" בשפתיים חשוקות  הוא ארז מעט בגדים,שלשה ספרי קריאה שמאוד אהב ותמונה של כל המשפחה,לאחר מכן יצא עם התיק על גבו לעבר המטבח לשתות משהו לפני שהוא יוצא.

הוריו ישבו במטבח כאבלים,הוא לא אמר מאומה והושיט את ידו לעבר המקרר על מנת לשתות מעט חלב.

"שלא תעיז לנגוע בשום דבר בבית "התנפל עליו אביו בצעקות.

הוא הביט על אימו מחפש תמיכה למעשיו,היא השפילה את עיניה לעבר השולחן ולא פצתה את פיה.

הוא עזב את המטבח,פתח את דלת הבית וטרק אותה בזעם.

ברחוב התנהלו העסקים כרגיל,אברכים מיהרו לתפילת שחרית,ילדים המתינו להסעה שתיקח אותם לבית הספר,ונשים החלו לצאת לעבר תחנת האוטובוס בדרכם לעבודתם.

הוא החליט ללכת לישיבה,להיפרד מהרבנים ולהודיע להם על החלטתו,קולות של ויכוח ולימוד הגיעו לאוזניו בעת שהתקרב לבית המדרש,הראש ישיבה אצלו למד למעלה משלוש שנים,ישב על מקומו בקדמת האולם,הוא ניגש אליו מהוסס.

"בוקר טוב מוישי" אמר הראש ישיבה בנעימות.

"בוקר טוב הרב,באתי להודיע לרב שאני עוזב את הישיבה"

"עוזב את הישיבה לאן?"

"התכוונתי שאני מפסיק להיות חרדי"

הראש ישיבה הביט בו במבט חודר והפטיר "בהצלחה"

הוא ציפה לתוכחת מוסר,לגערה,לזעזוע,ללעג,אבל התגובה היבשה הזאת הותירה אותו מובך.הראש ישיבה הוריד את ראשו לעבר הגמרא והתעלם ממנו לחלוטין.

הוא הסתובב והחל לנוע לעבר היציאה,כשקולו של הראש ישיבה הגיע לאוזנו,לו "תמיד ידעתי שאתה חלש אופי,שהפיתויים של הרחוב של החילוני עלולים למשוך אותך,אבל בכל זאת השקעתי בך,חשבתי שאני אצליח לחנך אותך לראות את האמת,אבל מתברר שטעיתי ואתה חלש יותר ממה שחשבתי"

הוא לא טרח להסתובב ויצא בראש מורם מחוץ לישיבה,שם עלה על האוטובוס לתחנה המרכזית של ירושלים ומשם לעבר תל אביב,שם הוא קיווה להתחיל את חייו החדשים.

האוטובוס הגיע לתל אביב ,הוא ירד והחל צועד לאורך חוף הים,אלפי אנשים רבצו על החוף משתעשעים להנאתם,הוא הביט בהם וידע שצדק בהחלטתו,שהיה שווה לשלם את המחיר בשביל תחושת החופש הזאת.

הסיפור משתתף בתחרות הכתיבה "כנגד כל הסיכויים" http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10418900