אור הזרקורים

חירות – "מושלמת"

המילה היחידה שאני מוצאת כדי לתאר אותה היא "מושלמת".

תמיד היא הייתה.  הילדה  הכי יפה בגן , בכיתה, בבית הספר...

עיניים כחולות וגדולות ושיער ארוך ובהיר הגולש בחינניות על כתפיה.

גוף מושלם, רגליים דקיקות  וארוכות, שפתיים אדומות ומתיקות וקסם שאיש לא מסוגל לעמוד בפניהם, אשר הפילו ברשתה את כולם אחד אחרי השני.  

לפעמים אני מוצאת את עצמי יושבת ובוהה בה שעות, בוחנת כל פרט, כל תנועה.

לפעמים נדמה לי שאני מסוגלת להבחין בדברים הקטנים שאחרים לא רואים,

כל שינוי קטן במבט, בהבעה, בתנועה נחרט אצלי בזיכרון.    

אני רואה אותה כוססת את ציפורניה בחשש שהיא מפחדת, הציפורנים הארוכות המרוחות בלק בוהק פוגשות כאילו במקרה את שיניה.

אבל הרי היא אינה פחדנית כלל, בחושך אף אחד לא יכול לקלוט את המבט המבועת שלה, איש מלבדי כמובן.      

היא משחקת בקביעות עם קבוצת שיער בהיר אותה היא מגלגלת בים אצבעותיה הארוכות.

היא חסרת שקט, חייבת להתעסק עם משהו, ולא תשתגע.  

היא לא תישיר אליך מבט, עיניה רצות מקיר לקיר כמחפשות פרצה.

לפעמים נדמה לי שהייתה רוצה לברוח מכאן, רחוק ככול שתוכל.

היא לא מאמינה באנשים, עיניה תמיד מצטמצמות בחשדנות. אבל למי אכפת?

העיקר הוא שעליה סומכים כולם.

היא משדרת משהו עוצמתי, אולם נדמה שאם רק אגע בנקודה הנכונה היא תישבר לרסיסים הכי קטנים של עצמה. 

הכל רק משחק, רק הצגה, הצלצול של סוף היום מחליף את מחיאות הכפיים, ויותר לא נשאר לה דבר, עד היום הבא.  

היא תמיד משתדלת לרצות את כולם, להקשיב ולעזור. מתי בפעם האחרונה מישהו הקשיב למה שיש לה להגיד? 

 מתי עשו משהו בשבילה? מתי עשתה משהו בשביל עצמה?

היא תמיד הולכת  לפי מה שמכתיבים לה, מתלבשת, אוכלת, מתנהגת.

מתי קנתה משהו בגלל שאהבה אותו? האם בכלל יש לה טעם משל עצמה?

מתי אמרה משהו ובאמת התכוונה אליו? האם בכלל יש לה אופי משל עצמה?

היא בסך הכול בובה על חוט, נעה לפי מה שחושבים כולם, כבר מזמן היא הפסיקה לחשוב בכוחות עצמה.

כבר מזמן שכחה כיצד הולכים ללא שלט רחוק, ללא אף אחד שמכוון, איך הלכה לבדה בדרך שלה. 

ואני יודעת שהיא לא מושלמת,

ואני יודעת שלמרות הכוח הגדול שבידיה, היא כלל אינה חופשייה. 

סיפור זה משתתף בתחרות "חירות" שבבלוג הבא:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10728303

מזל טוב לי, אני בת 14