פרק שלישי "אל הלא נודע"
היום
היא הולכת במהירות, לא מעיזה להביט לאחור, התמונות המשפילות ניבטות אליה מכול פינה. פותחת בחצי ריצה, לא רוצה לראות, לא רוצה לדעת, לא רוצה לזכור.
האיפור נמרח כבר מזמן על פניה, נשטף עם הדמעות הזולגות ללא מעצור.
היא רועדת, אבל לא מהקור שהשמלה הדקיקה שלגופה מצליחה בקושי להדוף.
נדמה לה שהיא מבחינה בפלאש, או שזה היה רק אור של מכונית חולפת או פנס רחוב?
היא מגבירה את קצב ריצתה, חולפת על פני אורות מסנוורים ודמויות מטושטשות, רצה אל הלא נודע.
ובחזרה לעלילה – חודשיים קודם לכן
היא לא הבינה איך היא יכלה להיות כזאת תמימה, באמת חשבת שהוא לא יפרסם את התמונה? יופי שלי, תמשיכי להיות כזאת נאיבית ונראה לאן תגיעי.
"לחכות שיבוא הצלצול כל החופש נעול שם מחוץ לגדר" הצלצול הגיע ועצר את שטף המחשבות המייסרות. כיאה לתיכון לאומנויות הטוב במדינה החליפו שירים מוכרים את המנגינות הקלאסיות הידועות. ובינינו מה עדיף? לצאת להפסקה עם יונתן הקטן או בשמו המוכר יותר יונתן הנרקומן או עם מרינה מקסימיליאן בלומין?
שלי השתחררה מחברותיה "אבל רגע מה עם ההסבר שלנו?" קראה אחריה ליאן. היא הסתובבה, הודיעה לה בקרירות שהיא לא חייבת לה דין וחשבון והמשיכה בדרכה.
היתרון בבית הספר היה מספר התלמידים המועט שאפשר יחס אישי, כיתות מגובשות ואווירה משפחתית שלא הייתה נוצרת במצב רגיל.
החיסרון בבית הספר היה מספר התלמידים המועט שלא אפשר קיומם של סודות, השמועות התפשטו בו כמו אש בשדה קוצים.
"אז מה שלי? יש לך חבר חדש ולא סיפרת לי? לא יפה" עיניה הצטמצמו בכעסה והיא הסתובבה מוכנה לתקוף אך מיד פגשו עיניה בחיוכו של עדן והיא לא יכלה שלא לחייך אליו בחזרה. "מישהי קמה על צד שמאל הבוקר?"
"דווקא הרגשתי מצוין, עד שאיזו נשמה טובה גילתה לי שהפכתי לשיחת היום"
"אני מבין שליאן המתוקה טרחה לספר לך"
"מתוקה, מתוקה, רק שלא תחטוף הרעלת סוכר בטעות"
"נו? זאת ליאן, את מכירה אותה מספיק שנים כדי לדעת שהיא לא יכולה לסבול את העובדה שיש מישהו שמצליח יותר ממנה"
"וזה אמור לעודד אותי?"
"זה אמור ללמד אותך לקחת דברים בפרופורציות, תפסיקי להיפגע בכל פעם שהיא מפזרת את הרעל שלה באוויר"
"ומה אני אמורה לעשות בדיוק? להפסיק לנשום?"
"מה אמרנו על פרופורציות?" שלי חייכה.
"בשורה התחתונה אני די מרחם עליה, תחשבי איזה סיוט זה לחיות עם עצמך ככה"
"וואלה" כמו תמיד עדן הראה לה את הדברים מזווית שונה, אולי בגלל זה היא אהבה כול כך לדבר איתו? "ועכשיו בקשר לחבר החדש שלך" הוא לא התכוון לתת לה להתחמק. היא גלגלה את עיניה ונאנחה בייאוש חולפת על פניו מבלי לומר מילה.
אחרי שעתיים מייגעות של לימודים בהן ניסתה לשווא להתרכז, היא יצאה לחצר, שואפת מעט אויר צח ונהנית מהשלווה הזמנית. היא לא שמעה את הצעדים מאחוריה ורק שחשה במגע הקל בכתפה הסתובבה בבהלה. עדן הביט בה משועשע, עם חיוך מאוזן לאוזן. "בואי" הוא משך בידה, "לאן?" היא התאמצה להשתחרר ללא הועיל ונגררה אחריו. "מבריזים" ענה בפשטות. "אבל אני אף פעם ל..."
"תמיד יש פעם ראשונה" הוא חייך אליה חיוך מרגיע, ושוב הרגישה שהיא נמסה.
רבע שעה לאחר מכן כבר היו על החוף, יושבים על החול הרך ומתבוננים בגלים הסוערים.
שלי הרגישה שלווה מאי פעם.
"תודה" היא חייכה אליו.
"בשביל החיוך הזה? הייתי עושה הרבה יותר" והוא נענה לחיוכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
