תמיד הייתי הכי קטנה, בכל מקום, בכל מצב. תמיד הייתי כל כך לבנה, שכמעט לא רואים.
הגוף שלי תמיד נראה קצת אחרת. הפנים, מעולם לא נראו יותר מדי ברורות. והשיער שלי, שלא יודע האם הוא מתולתל או חלק.
שעות של טורי, כאילו מישהו יודע מי זאת בכלל. כן, קוראת ספרים, אבל לא תולעת ספרים אמיתית.
כותבת, מציירת, שרה, רוקדת ודוהה. שיחות טלפון ואינספור הודעות אס אם אס.
משפחה שמחבקת ושניות ספורות שבאמת אפשר לנשום. שמלה קצרה ירוקה ומבט שהתרגל לחייך.
פתאום לראות את השם שלה ברשימת אייסיקיו, ולדעת שאני כן יכולה לכתוב לה. הידיעה החונקת הזו, שלעולם לא יהיה כמו פעם ושאני גם לא רוצה שיהיה כך, ואני גם לא רוצה שיהיה כמו עכשיו. ואני לא רוצה כלום. ואני גם לא רוצה להישאר בלעדיה.
לפעמים אני מרגישה כל כך לבד שאני מתחילה לרעוד. ואני כמו מחכה לחיבוק ממישהו מיוחד, יודעת שרק הוא יוכל לרפא אותי, אבל לא יודעת מי זה.
שתיים עשרה שנים ארוכות, וזהו, מפסיקים ללמוד. ועצוב ושמח ומרגש וחדש וכואב. להיפרד מאנשים שאני לא סובלת אבל גם מכאלו שאני אוהבת בכל ליבי. ואני מרגישה קצת מכנית, קצת לא אמיתית. אני יודעת שאני אגיע לבקו"ם ורק אבכה ואבכה.
זה כאילו הרגשות שלי לא חשובים יותר. אני מעניינת אנשים, כי מי עוד אומר כל כך הרבה שטויות בבת אחת כמוני.
אני מרגישה שמנה. ואני אוכלת פחות ואני מרזה ואני מקבלת מחמאות ואני מרגישה טוב עם הגוף שלי, אבל זה טוב שהוא כל כך רחוק ממני. אני לא יודעת לתאר יותר כלום, לא שאי פעם ידעתי.
אני רוצה להיות קטנה קטנה, כל כך קטנה, שאף אחד לא יראה אותי. לא שעכשיו מישהו באמת רואה.
אני כל כך מתגעגעת לימים של תמימות, שהכל נראה אחרת. אני מתנהגת כאילו כל כך רע לי עכשיו, ובעצם ממש לא. אני כמעט ולא בבית ויש לי באמת חברות אמיתיות. באמת, טוב לי איתן נורא. למרות שהן מחברות אותי לדברים שאני רוצה להתרחק מהן, אני לא מתכוונת להתנתק מהן רק בגלל זה.
הלוואי והייתי יותר, הלוואי והייתי משהו באמת. לפעמים נראה לי שאני עלולה פשוט להיעלם, ואף אחד לא ידע.
אני רוצה להיות מיוחדת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
