אתמול הלכתי בגן העצמאות עם מצלמה ביד. מנסה לתפוס גלים שברחו ועננים צבעוניים ואת עצמי.
על הצוואר שלי האבן שהיא חצי סגולה וחצי טורקיז, האבן שהיא קנתה לי כשהייתי בארצות הברית.
ליטפתי אותה ועצמתי את העיניים, חצי מחייכת חצי בוכה. חושבת כמה אירוני זה שכשהיינו כל כך רחוקות אחת מהשנייה, ביבשות אחרות, היא חשבה עליי. ועכשיו אני פה, והיא פה, ואנחנו לא פה.
I'm so close but it feels like you're so far
אני כל כך אוהבת את המזג אוויר הזה, שקר בחוץ ואני לובשת סוודר כחול וצעיף, אבל יש שמש ואני מרגישה שאני לאט לאט מפשירה. אני מרגישה שהשמש מחבקת אותי ואולי אני לא כל כך לבד.
אז אנחנו ממשיכות, האבן והמצלמה ואני, מתיישבות על סלע, מביטות אל הים, ולרגע אחד ויחיד לא חושבות על העבר וגם לא על העתיד. רק על הרגע.
אני הולכת לישון בידיעה שייקח הרבה מאוד זמן עד שארדם. לא יודעת למה, אבל לפני השינה זה הזמן שבו הכי כואב לי. הכי קשה לי להאמין שיהיה בסדר, הכי קשה לי לא לחשוב עליה. אני מתמלאת באין סוף מחשבות ופחדים ופארנויות. יודעת שאסור, אסור, אסור לי להישבר. אסור לי לשלוח לה הודעה. כי אני יודעת שאחר כך אבלה ימים שלמים מחכה לתגובה שתגיע אחרי שבוע, ותהיה אדישה וקרה ותחתוך לי את הלב. אני רוצה לצרוח עליה, "למה את עושה לי את זה?? את רואה שאת מאבדת אותי, את רואה שאת הורגת אותי, למה את לא טורחת לעשות משהו בקשר לזה?!". אני יודעת שאילו היה אכפת לה באמת, היא הייתה מתקשרת. אני יודעת שיותר מדי טוב לה בלעדיה. אני יודעת שבסוף השבוע, כשהיא תהיה בבית, היא תשלח לי הודעה חצי שעה לפני שהיא צריכה לצאת שוב. ואולי גם זה לא. הדבר הכי כואב בעולם, זה להיות אוויר. וזה מה שאני. אני האוויר שלה, והיא האש שלי. אני צריכה אותה בשביל לנשום, והיא לא צריכה אותי בשביל כלום.
והכי עצוב, זה שאני צריכה שהיא תרפא אותי. אני לא מסוגלת לעזוב את זה. אני צריכה שהיא תאהב אותי שוב.
החרב שפצעה אותי, היא היחידה שיכולה לרפא אותי.
חושך, כמו בכל לילה אני בוכה ובוכה ובוכה, מנסה לשיר עם המוזיקה בלי להיחנק.
Too long I've been afraid of losing love I guess I've lost
Well if that's love, it comes at much too high a cost
אני נושמת עשר נשימות עמוקות, ומרגיעה את עצמי.
אני יודעת שהיא לא תוכל להציל אותי יותר, והפיתרון היחידי הוא למצוא אושר לבד. במקום שהיא לא יכולה למצוא אותי.
אני יודעת שאני לא כל כך איומה כמו שאני חושבת. שאני צריכה להסתכל על העבר בחיוך, וללמוד ממנו. ולא לסבול מגעגועים או מחרטות. ולהאמין בעצמי. ולהבין שכל מה שיש בי הוא חלק ממני, הוא חלק מהיופי שלי, הוא חלק מהקסם שלי, הוא חלק מהאושר שלי, ומגיע לי להיות מאושרת.
I'm not beautiful like you, I'm beautiful like me
ואני לא צריכה שתראי את זה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
