אני כל כך הרבה יותר טובה ממך.
אני כל כך הרבה יותר טובה בשבילך.
את לא יותר מיצור אנוכי, מתנשא וחלש, עלוב וצבוע.
את חושבת רק על עצמך ולשנייה לא על אנשים אחרים או על התוצאות של המעשים שלך. על ההשלכות. על העובדה שאני בוכה שעות על גבי שעות ורק בקושי מצליחה לא לקחת סכין גדולה ולחתוך את עצמי. ואני יודעת שאת יודעת את זה.
את שקרנית. אין לך כבוד למילה שלך. כשאני שאלתי אותך למה את מפירה את ההבטחות שלך, את אמרת לי שאני מתייחסת לחברות שלנו כמו להסכם ממון, ושזה מחליא אותך. מחליא אותך? הסתכלת בראי פעם? תתפלאי, אבל הבטחות אמורים לקיים. לא מבטיחים דברים סתם בשביל הכיף, או סתם בשביל לרצות את הצד השני. מבטיחים דברים כי מתכוונים להם.
אני אי פעם הכרחתי אותך להבטיח לי שתמיד תהיי שם בשבילי? שלא תעשי לי את מה שעשית לי שנה שעברה שוב? שלא תתני למרחק להפריד בינינו? לא, ממש לא. להיפך, כשהבטחת את הדברים האלה אני אמרתי לך שאת לא יכולה לדעת מה יהיה, שאני לא רוצה שתבטיחי לי דברים כי אחר כך זה רק יפגע בי יותר. ואת כעסת עליי. את קולטת כמה זה אבסורד? כעסת עליי שלא רציתי שתבטיחי לי הבטחות שהיה ברור שלא תוכלי לקיים. אבל כמובן ששיכנעת אותי. כמובן שהאמנתי לך. כמובן שנתתי לך לעשות לי כל דבר שעשית לי שנה שעברה, שלב אחרי שלב. אמא שלי אמרה לי שאם מישהו מסוגל להתעלל בי ככה פעם אחת, הוא יעשה את זה שוב. אבל אני לא האמנתי לה. אני האמנתי לך. האמנתי לך שהשתנית. אמרת שאת לעולם לא רוצה לחזור לנקודה שבה היית כשעשית לי את כל המעשים האיומים האלה. והאמנתי לך. בטחתי בך, למרות הכל. האמנתי לך שאמרת שאני הדבר הכי חשוב לך בחיים, וששום דבר לא יחליף אותי, ושלעולם לא נאבד אחת את השנייה, לא משנה מה יעמוד בדרכינו.
את כל כך אכזרית. רע לך, לא טוב לך עם עצמך, לא טוב לך עם מי שאת, לא טוב לך שאין לך מישהו אחר מלבדי, ואת מאשימה את זה עליי. בדיוק כמו בשנה שעברה. וזה מפחיד כמה שאת עיוורת להתנהגות שלך. וזה מפחיד שכבר חודשיים שלמים אני שוב הסמרטוט שלך, כאילו לא למדתי כלום. כאילו לא ראיתי את הפרצוף האמיתי שלך.
ולמה..? מה יש בך? את בן אדם רע. את מפלצת אנוכית ומניפולטיבית, את מחליאה אותי, אני רוצה להקיא בגללך.
למה אני אוהבת אותך? למה אני צריכה אותך? למה אני מרחמת עלייך?
אני רוצה להקיא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
