אחרי בערך חודשיים וחצי שלא דיברתי עם א' מאז שנפרדנו, חודשיים וחצי בהם החלטתי לפתוח לעצמי דף חדש, להכיר את עצמי יותר לעומק, להרכיב את עצמי מחדש, חודשיים וחצי בהם הייתי לבד ולמרות הקושי היה בזה גם צד שהוא טוב. החלטתי להצליח, החלטתי לקבל את העבר ולהמשיך הלאה. החלטתי להכיר אנשים חדשים, רק שאלה שהספקתי להכיר עד כה היו דבילים אבל שיהיה, גם משהו שצריך לחוות בחיים. קיבלתי והשלמתי עם זה שלאקס האחרון יש חברה חדשה, והסתכלתי אך ורק וקדימה, כמה שיכולתי, חוץ מאיזו נפילה קשה לקראת הסוף שעדיין לא יודעת על כמה ממנה הצלחתי להתגבר. החופש היה לי טוב, קצת מלחיץ, אבל טוב. הרגשתי שאני חווה עולם אחר, טעם שונה שלא יצא לי להכיר. רק גישה שונה ומחשבות, והכל כבר נראה שונה. זה הרגיש מוזר, שהכל תלוי בי, אבל ידעתי שזה אחלה בית ספר. ללמוד על עצמך, לעלות קצת את הביטחון, לענות על שאלות שלא חשבתי לענות עליהן בעבר.

יום אחד, פתחתי את המגירה של הזכרונות, והתחלתי לסדר. ידעתי שיש צבא יום למחרת והשעה כבר מאוחרת, אבל המשכתי והמשכתי לסדר, לא הצלחתי להשאיר אותה כלכך מבולגנת כמו שהייתה, פזורה בזכרונות כואבים אותם חייבים לכווץ במקום אחד, מקום אחד שרק מלהסתכל עליו אפשר להרגיש מכת חשמל מעקצצת. זכרונות מצחיקים, זכרונות כואבים עד דמעות, זכרונות שכיף וצובט בו זמנית להזכר בהם. תוך כדי מיון קפדני וסדר במגירת הזכרונות, אני מקבלת שיחת טלפון מא'. הוא שייך לעבר מבחינתי, אבל עניתי בכל זאת, כי תמיד מצחיק השיחות איתו פה ושם, אחרי הכל הוא אחלה בן אדם. הוא שואל מה נשמע, מה חדש, ואני רק מנסה להבין את הפואנטה של השיחה. תוך כדי השיחה אני אומרת לו "אה, תתחדש על החברה החדשה!" והוא אומר שהם כבר לא חברים, שלא הלך. אני זוכרת את המשפט שבא אח"כ בעל פה, כי גם ביקשתי ממנו לחזור כי חשבתי שלא שמעתי טוב:"אני לא מצליח להיות עם אחת בזמן שאני חושב על אחרת, שיש לי מישהי אחרת בראש". לא טלטל אותי במיוחד, כי כבר עברתי איתו את זה, אז רק הנהנתי, וכמובן שהוא לא ראה כי זו שיחת טלפון חח הוא שאל אותי אם אני באה בשישי והציע לקחת ולהחזיר אותי, ובמילא תכננתי להיות שם גם כי חברים באים, אז הסכמתי. איזה ערב מטורף, מפדח ומבלבל זה היה, מעורפל לחלוטין. הגעתי למסיבה כמעו ולא היה שם אף אחד, יצאנו לדבר וכשחזרנו חיכתה לי סוג של הפתעה, ועל המסך במסיבה מול עיני כל היה כתוב "ספיר אני מצטער, אני אוהב אותך" עם תמונה שלנו מהיום הולדת שלו, וכולם מחאו כפיים, ואני רק רציתי לקבור את עצמי בתוך איזה ארון אטום או פשוט לברוח משם, אבל התאפקתי כי לא רציתי להרוס לו. דיברנו המון בחוץ, הייתי שיכורה, והתקרבנו, ודיברנו והוא אמר לי שהוא מצטער ושהוא החליט להיות הוא מעכשיו, לא הבנתי איך בן אדם אנושי "לא יכול להיות הוא" כמעט שנה שהוא מכיר בן אדם אחר אבל שיהיה. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי שוב ושוב, אמר לי יותר פעמים מכל השנה שבקושי אמר חח לא הרגשתי עם זה בנוח, כי כבר נפרדנו בעבר וזה היה ממש דומה, אז לא סמכתי עליו או על ה"פיצול" הזה. כבר אני לא יודעת כמה הוא מתאים לי. עד עכשיו לא אמרתי לו כן, ופגעתי ואכזבתי ובלבלתי, והוא לא מוותר למרות הכאב. ואני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, אני מפחד לפספס שוב אדם שכלכך אוהב אותי ולהתחרט, ואני מאמינה לו, עברנו הרבה עד עכשיו, בשבוע האחרון. אבל אני לא מרגישה שמיציתי את החופש, אני לא יודעת אם אי פעם כן ארגיש שמיציתי משהו, אז אני מפחדת לפספס לכאן או לכאן. אני לא יודעת אני לא יודעת אני לא יודעת ואני צריכה להחליט כדי להפסיק לפגוע בו והוא חוזר ואומר שהוא אוהב אותי והוא חוזר להפגע ממני והוא חוזר להגיד שהוא לא מוותר. והוא משונה לי ואני מפחדת שהוא יחזור להיות האדיש והקר שעשה לי כלכך רע בפנים. הוא אמר שהוא מבין את זה, אבל הוא לא מבין את זה, הוא לא מבין את זה כי הוא לא נותן לי את החופש שאני באמת רוצה. הוא לא רוצה לחכות. אני מרגישה שפעם הייתה לו יותר הזדמנות, עכשיו אני כבר לא יודעת כמה אני יכולה להיות פתוחה בפניו, אני אדם קשה שאצלו ההזדמנויות הן מהירות וחולפות. אני מפחדת לחזור למחויבות, ואולי בכלל תצוץ לה הזדמנות אחרת עם אדם אחר. איזו מחשבות מטופשות, הרגש שלי טבע במצולות, ההגיון שלי כבר שיכור מרוב עודף מחשבות אז גם הוא כבר לא יכול לחשוב צלול ומרוכז, והאינטואיציה שלי רק גורמת לי להיסוסים. אז שלושתם יצאו לפיקניק ואני עומדת פה חסרת אונים. אני לא יודעת עד כמה הוא יצליח לגרום לי ליפול בקסמיו, אני לא יודעת עד כמה הוא הצליח אי פעם. נתתי לו צ'אנס ואמרתי לו שמחר נצא לדייט (: מגיע לו קצת נראה שהוא התאמץ. קשה להכנס לי ללב, ואני גם לא יודעת כמה אני באמת רוצה משהו עמוק בתקופה הזאת. יותר מידי פעמים בחיי התאכזבתי, ונמאס לי להתאכזב שוב, קשה לי לשכוח לאנשים, קשה לי להפסיק לכעוס, קשה לי לסמוך, במיוחד אחרי שכבר הצלחתי להתגבר, התגברתי עוד חודש לפני שנפרדנו אז, כבר התחלתי להשלים עם הכל. ובאמת לבד הרגיש לי שאני חזקה יותר, אני כלכך מקווה שהוא יבין, אפילו שטוב לי בן אדם שככה אוהב, אבל גם לחשוב על זה שבקושי אוכל לראות אותו כשלא יהיה לו רישיון לפאקינג חצי שנה, זה פשוט מסחרר.

אני רק מאחלת לו בהצלחה, אני באמת חידה, בלי להשוויץ, אפילו לי קשה עם עצמי. ואם אחזור אליו, זה רק כשהוא "יביס" אותי באמת. מקסימום, אני בטוחה שהוא יהיה בסדר.

שיהיה לכולנו ערב מצוין,

אני, זו שבדרכה לצעוד את צעדת המוות עם הכלבה שליוותה אותה 14 שנה, כלומר לצאת איתה לטיול יום לפני ההרדמה. כואב עד חיוך מוסווה.

לילה.