"טוב, אז יש לי משהו על הלב" אני אומרת.
"נו, הגיע הזמן באמת שתגידי את זה, לא?" ענת עונה לי במין סרקאזם.
"זוכרת את הבעיה הקטנה עם יוני?" אני שואלת ולא מחכה לתשובה "אז אני חושבת שהיא נשארה עד עכשיו. מה שהופך אותה ללא כזאת קטנה יותר". והיא עונה לי את הדבר שהכי לא הייתי רוצה לשמוע אבל בדיוק אותו אני צריכה לשמוע. "את יודעת שאין לזה סיכוי." היא אומרת.
"למה לא? זה כבר המון זמן ש.." "הוא דתי, שרון. וזה עולמות שונים ואת יודעת שזה לא יכול לקרות"
אם היא רק הייתה יודעת כמה דווקא הדבר הזה מעורר בי כל כך הרבה שקיקה, אני חושבת ובמקום עונה לה מן "אז מה" סתמי כזה. "מה עם תום? זהו? נגמר?" היא תוקפת. וכל שאלה הוא הערה פשוטה כזאת שלה גורמת לי למיליון מחשבות שעד לפני השיחה הזאת ניסיתי להתחמק מהן, והפעמים היחידות שהצליחו לגלות עצמן בפניי היו בחלומות פעמיים-שלוש בשבוע. "אני לא יכולה להגיד שזה נגמר," אני משקרת "זה פשוט הקטע עם העליות ומורדות בכל מערכת יחסים- אז עכשיו זה בטוח מורד" אני אומרת וחושבת שרק חבל שיש יותר מדי כאלה לאחרונה "ובכל מורד כזה- אז נכנס לי יוני." כשהיא מגחחת ואומרת משהו על זה שזה לא נשמע טוב, אני כבר לא מנסה יותר לעצור את עצמי מלהזכר איך באותו הלילה החזקנו ידיים בלי שאף אחד רואה, והרי לו אסור להחזיק ידיים. ובטח שלא עוצרת את עצמי מלדמיין מה היה קורה אם היינו שם לבד, איך היינו מסתכלים אחד לשניה בעיניים, והייתי אומרת לו סוף סוף שאין לו מושג כמה קשה זה לא להתאהב בו. והוא היה אומר שהוא בחיים לא הרגיש ככה למישהי. והייתי מבטיחה לו שכבר מחר אני נפרדת מתום ונוכל להיות ביחד, אבל בלי שאף אחד ידע. וכל בוקר כשנתראה בבסיס ונגניב איזה חיוך ונדבר על עניינים מקצועיים ליד כולם או סתם כשנשב בארוחת צהריים ונצחק על איזה נגד שעובר לידינו, אנחנו נדע שכל זה, זה רק הצגה בשביל שנוכל להיות קצת יותר אחד ליד השניה, ולהתאהב אחד בשניה רק עוד טיפונת. וכשהוא יראה סימן לכך שהוא ישמח שאני אזמין אותו אליי לישון סוף סוף, ואני אשכב ליידו והוא לא ידע מה לעשות, והוא ישלח מן יד מבולבלת כזאת לכיווני. ואני אתקרב אליו עד שהאפים שלנו יגעו-לא יגעו, ואלטף את ירכו עם כף רגלי השמאלית. והוא בקלילות יצמיד את שפתיו לשפתיי, ולאחר מכן יאמר איזה משפט שאני כנראה לא אוכל לשכוח, ויסיט לי את הגופיה קלות כלפי מעלה.
"אני לא יכולה להיות עם תום ככה" אני מתנערת מהאשליה פתאום.
"אם לא היה את יוני" היא מתחילה להתריס, תמיד היא כזאת שקולה, "עדיין היית רוצה לעשות את זה?" ואני חייבת להיות כנה עם עצמי. וכנות כזאת זה כואב. יש כל כך הרבה דברים שאני יכולה להודות בהם בפני עצמי שאני לא אוהב. ותמיד הכנות הזאת שלי עם עצמי הייתה כואבת ואמיתית. ותמיד הדחקתי אותה ביודעין.
אני רוצה אותו רק כי הוא דתי שבלתי ניתן להשגה?
אני רוצה אותו רק בשביל להיות הזיכרון המתוק הראשון שלו? הגוף הראשון שבו אי פעם ייגע?
אולי אני פשוט צריכה קצת גיוון עם תום? הרי שנתיים זה באמת הרבה בשבילי.
ואולי סתם אני צריכה קצת חופש? והרי סיכמנו, הבנות, שאנחנו עוד חייבות לנסות דתי, וטייס, ואתיופי, ומבוגר, ועשיר, ונוצרי...
אולי אחרי שאני אשיג את יוני ימאס לי תוך שניה?
"אם לא היה את יוני" אני מתחילה לענות לה, לצערי הכי בכנות שיש, "הייתי נשארת עם תום, כי מה יש לי להפסיד?" זה דווקא נחמד שיש מי שרודף אחרייך כל היום, ומי שמחבק אותך כשאת הולכת לישון הרוגה מעבודה בסופ"ש, ומי שאומר לך שהוא אוהב, והסקס... הסקס מעולה. ואמא שלו כנראה חושבת שאת די נסבלת. וכל החברות אומרות שכל הכבוד ושתפסתי אחד גם חתיך, גם חכם וגם מצחיק. אבל אני מסכמת ב"טוב לנו ביחד" פשוט כזה
ושבוע אחר כך, כשאני עושה את המעשה האמיץ הזה וחותכת, אני לא מרגישה שום דבר שקרוב להקלה.
אני לא מרגישה שום קשר למשהו שקוראים לו 'המעשה הנכון'.
וליד אנשים אני רגילה.
ומקבלת מחמאות על כמה שאני חזקה.
וכמה שכלום לא שובר אותי.
אבל הם לא יודעים שבלילה אני בוכה, בוכה, בוכה.
ושאני קמה בבוקר עם עיניים נפוחות מדמעות כמו שני בלונים ענקיים שעומדים להתפוצץ.
ואני מתקשרת אליה שוב.
"אני חושבת שעשיתי טעות" אני אומרת, ייתכן וקולי נשבר מעט. רק שלא תגיד 'אמרתי לך'.
"ידעתי" היא עונה כאילו שמעה מה ייחלתי וניסתה בכל זאת להוכיח עצמה.
"זה לא ממש עוזר, את יודעת".
"אני מצטערת." היא עונה בנשימה כנה כזו "מה קרה?"
וכמו תמיד אני לא יכולה להרוס את התדמית הזאת של החזקה, של השקולה, זאת שלא נשברת.
ואני לא יכולה לספר לה על השעות של הדמעות, ועל התמונות שלי ושלו שאני מסתכלת עליהן כל היום.
ואיזה פחד מוות אני מפחדת מזה שאני אשכח את המגע של השפתיים שלו, או של היד שלו סביבי, מחבקת, שומרת.
והפחד מזה שהשקע בכתף שלו כבר לא יתאים בדיוק לראש שלי. והרווח בין השפתיים לאף שלו, שאולי כבר לא יהיה כיצוק לחיבור בין הכתף שלי לצוואר. ואיך שאולי הוא כבר לא יגיד לי 'אני אוהב אותך' וימחק את כל הצרות בעולם. והמיטה הזאת- היא כל כך גדולה בלעדיו. ואין לי סיכוי להרדם בה לבד. אין סיכוי.
"אני חושבת שפשוט התרגלתי אליו," אני מצליחה בסוף להגיד לה "ומפחיד אותי להיות בלעדיו. הוא חסר לי" אני אומרת "רצח" אני מוסיפה- בשביל לשמור על התדמית הזאת.
"אולי תחזירי אותו אלייך?" היא שואלת בזהירות שאלה שהיא יודעת שבמצבי (והרי היא רואה מעבר למסכות, זה ברור לשתינו) תשנה לי את כל העולם.
ואני מודה לה, מנתקת, ויוצאת לתקן לי ולו את החיים. והעיצה האחרונה שנתנה לי מהדהדת לי בראש, כי הרי באמת לא הכל תמיד יהיה כמו שאני רוצה. ומשום מה, הפעם, זה לא מרתיע אותי מספיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
