טוב אז.. זה המוח שלי

כל כך הרבה זמן יחסי עבר מאז השיחה

(שהרי זמן הוא בהחלט עניין יחסי)

ושום דבר חדש אני לא מצליחה לחשוב

רק טובעת שוב ושוב באותן המחשבות.

יכולה רק להיאחז באותה השיחה ובאותה ההודעה שוב ושוב

ושוב, ושוב, ושוב.

ואני מעט מתביישת להגיד-

אבל מכל הדברים המטורפים שקורים עכשיו,

דווקא זה הדבר שמדיר שינה מעיניי.

אין דבר שאני רוצה יותר מלאזור אומץ ל-3 שניות-

ולהגיד לך שאני רוצה שנדבר.

ומשם הכל כבר יהיה קצת פחות קשה.

כמה פעמים אני חיה את השיחה הזאת,

אותה האחת שאני מתה לקיים איתך.

לדבר על ההודעה ההיא,

ושאתה סוף סוף תדבר רגשות.

רגשות, יוני, לא מחשבות.

אפילו עכשיו, כשאתה מטר וחצי ממני, רק אותו קיר הגבס מפריד בינינו..

אפילו עכשיו מילה אני לא מצליחה להגיד.

רק הטחת ראש קלה בקיר כאקט של נואשות אני מסוגלת להגיד לך.