תרדמת המרמיטה

שוב שלושה דברים, והפעם לא אגנוז.

שלושה דברים האיש שאיתי צריך-

שתהיה לו פקעת חוטים, תיזֵאוּסית, ארוכה וקסומה, שיוכל לשחרר למרחקים בלתי-מדידים, כמו הלבירינט- אינסופי ומוגבל.

שידע מתי להתיר ומתי לאחוז ומתי לקרוא לי אליו בחזרה.

אני, בעקבות החוט, בין שבילי המבוך- אגיע.

שיהיה לו base camp רחב, תשתית שעליה אוכל לנוח מנדודי, עוֹגן, מגדל-אור בלב ים, מקום שאפשר לחזור. שיהיה לי הביתה.

מקום להניח ראש יגע ולאה. ריח של בית. רק קצת ריח של בית אני רוצה. לתקוע ראש בכר ולהתכווץ עד שזה עובר.

שתהיה לו קערה לדמעותי. כשאני סוחבת את צערהעולם. שיהיה לי אטלס וישא את היקום הללָאִי שלי על כתפיו.

מכיל, הכלה, תכוּלה.

להכיל אותי צריך. הכאב הזה צריך אכסניה. שיהיה לי אכסניית-כאב. מזוֹר.

וזהו. זה הכל.