תרדמת המרמיטה

מה קורה כשאני לא כאן, זאת צריכה להיות הכותרת.

קיבלתי פרוייקט חדש ויוקרתי בעבודה. מאוד מחמיא, מאוד משפר את הסטטוס שלי.

הרבה אגו, חלק צרכי-מערכת, הרבה עומס פוטנציאלי ובעיקר- מעניין.

התחלתי לכתוב סיפור/רומן, עוד לא החלטתי מה הכיוון, אבל סוֹף- כבר יש.

אמא אומרת שככה אנשים, כשקשה להם לגמור- הם מושכים את הסוֹפים, אבל אצלי הסוף תמיד ידוע עוד מההתחלה. והשאר- עבודת המילוי והריקון וחוזר חלילה, זו עבודה שקשָה לי מאוד. כמו מיכל שמתמלא ומתרוקן מהר מידי והנוזל שבתוכו לא מספיק לתסוס.

כי אין זמן, אין מספיק זמן להכיל. וודאי שלא לבד, את כל הנוזל הזה.

קשה לי לחשוב על עצמי ככותבת כי אני לא. אין לי שום שיגרת כתיבה, אבל היות ועכשיו מתפנה לי זמן רב, אני שוקלת ליצור כזו. תוכנית עבודה. שעה ביום.

הפסקתי מערכת יחסים שגרמה לי צער רב (במקביל לריגושים ואגו-טריפ) וחידשתי מערכת יחסים שגורמת לי אושר רב.

no more Peter for now. ומי שמכיר את הסיפור, יודע כמה זה משמעותי עבורי. יש תחליפים הרבה יותר טוב, והלא בזה אנו עוסקים, באלטרנטיבות, לא?

התאהבתי מחדש בבעלי, אני שוקלת להירשם לדוקטורט, וסיימתי הרבה חובות מקצועיים ועכשיו רווחה ואפשר לנשום אויר.

ועוד מעט חופש וזה בכלל המון אויר לנשימה. (זה כל כך הרבה שאני אפילו לא מצליחה להקצות משפט נפרד לכל עניין. ובאיזה נונשלנט אני כותבת ככה על ג'ורג'י, כאילו לצמצם. זה ממש לא מצומצם.)

פעמיים יָם וגם פעם בלילה (לדוג דגים, זה ליעלילה אפרופו הפוסט שלך), טיול מדהים בנחל פרת, מקום שפעם גדלתי בו עם איש אחד.

מ.ש.ל:

קיץ חזק.

זו רשימת מכולת. לחלוטין. אבל היא כֹּה חיובית שאי אפשר שלא תרשם. ולו בשביל הפרוטוקול.

שבוע טוב.

(ואני מתקשה להמנע מהמחשבה על תאימוּת בין צחיחות בלוגוספרית לפוריות חיצונית.)

איך להתחיל? ממסיבת הרחוב ההדוֹניסטית ("סדום והמורה, סדום והמורה") והאדירה בה פיזזתי עד כלות?

מהטיפול הזוגי שמתקדם קשה קשה?

מהזוגי שלא מתקדם בכלל?

מהפנטזיות שמאדירות ומשתלטוֹת על המציאות?

רקדתי ורקדתי ורקדתי ושתיתי ורקדתי. עד כלות הנשימה והנשמה.

מושחת, מגרה, מסעיר, מרגש, מעורר חושים. (והכל ב-מ')

אני יכולה הכל בלילות אני.

אוֹמְנִיפּוֹטֵנְטִית. לא, אני לא במאניה. אני אני.

אני מנסה. באמת שמנסה. לטפל בהכל ולנתב אנרגיות למקומות הנכונים.

יש בכלל דבר כזה- 'מקומות נכונים'?

עם הכלבה השתפרתי מאוד. אני ממזמזת אותה כהלכה, והיא מרוצה מאוד ונותנת פידבקים טובים.

עם הילד גם כן. הרבה מגע. הרבה חוֹם. וגם הוא מגיב לזה. וזה דו-כיווני.

אני פשוט מתאהבת בו מיום ליום, בקטן המופלא הזה.

עם הפרצוף הזה של העלבון שהוא בדיוק בדיוק כמו שלי, איך שהוא משרבב את השפה התחתונה וממצמץ בעיניים

ומתאפק לא לחייך.

ואז מתחיל הפיצול. ממלכת היום וממלכת הלילה. ללה של הבית (יש חיה כזאת?) ושל ג'ורג'י (אין חיה כזאת) VS ללה של הלילה ושל הסערה ושל ארץ-לעולם-לא (הייתי אומרת "ושל פיטר" אבל אני חוששת מהתנפלות המונית).

-ג'יזס.

אני אוהבת את העיר הזאת. אני אוהבת את החג הזה. אני אוהבת מוסיקה ואלכוהול ומיניות מושפרצת וראשים שמתכופפים להקיא בצדדים נוגעים לליבי. וגברים מלאי טסטוסטרון וחרמנות. ונשים שרוצות שיסתכלו עליהן וכאלה שלא רוצות.

ולזוז, אני אוהבת לזוז.

להזיז את הגוף שלי. לבדוק את כל מִנעד התנועות הקיימות. עם האגן ועם החלק העליון והזרועות מתנופפות והרגליים מקובעות חזק לבסיס האדמה.

ג'ורג'י קורא לזה "מאניה-דיפרסיה לאומית" או "הלך רוח אסקפיסטי". יש בזה משהו.

-אז מה?

-אז מה? בחצור-הגלילית אנשים בוזזים סוּפֶּר נטוש ולידי מתמוטטים מרוב אלכוהול וסמים אנשים שמחים ועייפים.

-ומה בכך?

אני אוהבת את החג הזה ואת העיר הזאת, למרות ובגלל.

"ויעש אלוהים, את-שני המאורות הגדולים: את-המאור הגדול, לממשלת היום, ואת-המאור הקטון לממשלת הלילה, ואת הכוכבים."

(בראשית א טז')