משהו שכתבתי , סתם חזון כזה .
אני חולה ומשעמם לי .
לא לשכוח להגיב !!
אהה .. משהו שמתאים חח :
"החיים שלי הם אסון .
כן אני מודעת לכך . למה ?
עדיין אין לי תשובה מדעית לכך .
תשובה מהורהרת כמובן שיש לי , מן פתרון קלאסי לכל הבעיות שלי .
החיים בכללי , הם הימצאות של העבר. ככל שהזמן חולף , אני רק נזכרת יותר ויותר בעבר .
איך האסון הזה התחיל בכלל .
חשוב לציין שזה בגלל מישהו . או מישהי , אני לא בטוחה , כי אתם מבינים ,
אני לא באמת יודעת מי השאיר אותי בפתח בית החולים .
הניחו שאימי הולידה אותי בבית , או בכל מקום אחר ללא רופאים , או אנשים שיעזרו לה להוציא אותי לעולם .
רק אמא שלי , אני והעולם הרחב . מוזר לחשוב שבאמת האמנתי שאמא שלי ניפטרה בלידה שלי ,
טוב זה מה שאמרו לי .
ההורים המאמצים שלי , שרצו להגן עלי ולחסכוך ממני את הכאב סיפרו לי שטויות שכל אחד היה מאמין להם .
הם אמרו שאמא שלי הייתה מאוד צעירה , והיא לא רצתה שההורים שלה ידעו על זה , היא ילדה אותי , השאירה אותי פתח בית החולים ופשוט נפתרה מספר בתים משם . כמה טרגדי אה ?
רק שזה לא נכון , הכל היו הנחות סתמיות , שנתנו לי להאמין , לבכות , על האמא שבעצם מעולם לא רצתה אותי .
גרנו בשיקגו , לא ממש אהבתי אותה , יותר מדי רעש ורכבות . חברות לא ממש היו לי , מדי פעם .
הייתי שקועה בספרי מתח וסדרות פשע . אהבתי את ההרגשה של הציפייה , של ההתרגשות למצוא את האמת .
מגיל 16 ניסיתי לשכנע את ההורים שלי לספר לי איפה נמצא הקבר של אמא שלי , ובכל פעם מחדש - שתיקה ,
מבטי עיינים ושוב שתיקה .
הגעתי למסקנה שהם לא יגידו כלום בזמן הקרוב , אז יצאתי לחקור . הייתי נחושה בדעתי למצוא את הקבר של אמא שלי
ולפגוש אותה , גם אם היא מתחת לאדמה .
בגיל 18 טסתי לקנדה , שם נולדתי . הגעתי לבית חולים שבוא מצאו אותי והתחלתי לעבוד בתור מזכירה במיון .
התחלתי למצוא טפסים שונים .
במשך שנתיים חיפשתי קצה של חוט , משהו קטן שיוביל אותי . שאלתי אנשים וכולם עם מבט בעיינים ושתיקה .
עד שיום אחד סיפרו לי , את האמת .
בכיתי קצת אבל עבר לי . החלטתי להיות אמיצה בשביל עצמי .
לדעת שלפחות קיבלתי חינוך יותר טוב , ומשפחה יותר אוהבת .
אז אמא שלי לא מתה , גם אבא שלי לא . פשוט , נטשו אותי .
לא רצו אותי בשלוש מילים פשוטות . הייתי נטל , הייתי הריון לא רצוי .
כן אה ? זה למה החיים שלי אסון . "
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חגה