Twincest Story

פרק 22:

ביל נשען לאחור, עץ דובדבן מדהים ביופיו שלא טרח להביט בו יותר מידי תומך בגבו, הוא נאנח בשקט בעוד דמעות זולגות באיטיות על לחייו, ראייתו מיטשטשת באיטיות וכך גם הטבעת שטום הביא לו, זאת אומרת, בערך הביא לו... הוא בקושי התיק את מבטו ממנה. השעות היו השעות של השיעורים הראשונים שלהם בבית הספר, הוא כמובן הרגיש רע מידי ופגוע הרבה יותר מידי בשביל להגיע באותו יום לבית הספר. הוא אפילו לא הגיע לשער, הוא יצא מהבית ואמר לגיאורג שיפגוש אותו אח"כ והוא ממש הודה לאלוהים כשמצא את הפארק הזה, הוא היה קטן ושקט ולא היה סיכוי שיגיע לשם מישהו או שיוכלו למצוא אותו. לפחות לא בשעה הזו של היום.

אבל כמובן, לטום פשוט היה את הכישרון הזה לדעת איפה הוא היה נמצא בכל שנייה. הוא התיישב לצידו לאחר שהגיע כאילו משום מקום, מקפל את ברכיו אליו, מפסק מעט את רגליו ותוקע את מבטו באדמה, משחק באצבעותיו. הוא כחכח בגרונו, נצמד מעט אל ביל מבלי לומר מילה.

ביל נאנח, מבטו עדיין תקוע על הטבעת, הדמעות עוד מטשטשות את ראייתי, הוא שפשף את עיניו, "זה יפיפה...".

טום העביר את מבטו החודר אל ביל, אוטומטית תוקע אותו בעיניו. הוא נשך את שפתיו, "זה מעוצב במיוחד בשבילך...".

"תודה" חיוך קטן עלה על שפתיו של ביל והוא מחה את דמעותיו, "אני לא הולך להוריד את זה אף פעם. אפילו לא במקלחת...".

טום נאנח והרים את מבטו אל אותו העץ, מהנהן, "אני שמח שאתה אוהב את זה...".

ביל רק הנהן בחיוך קטן, עדיין כאב לו על מה שטום עשה אתמול. הוא התכווץ מעט, משפיל את מבטו ומשחק עם הטבעת, מסובב על אצבעו.

טום נאנח והחזיר את מבטו אל ביל, ממצמץ מספר פעמים, "אל תבריז מבית ספר, זה לא טוב...".

"אני שונא בית ספר ואני בכל מקרה לא אצליח להתרכז עכשיו אז מה הטעם..." ביל משך קלות בכתפיו, מבטו עדיין תקוע על הטבעת.

"למה שלא תצליח להתרכז..?" טום הניח את ידו בהיסוס על ירכו של ביל, עוצם את עיניו.

"כי נתת למישהו שהוא לא אני לזיין אותך וזה לא יוצא לי מהראש" ביל משך בכתפיו.

טום נאנח, מאמץ את ברכיו אליו, "ביל, אתה עושה את זה כל הזמן...".

"לא בפעם הראשונה" ביל ניגב מספר דמעות שזלגו על לחייו, לא מסיט את מבטו הקריר מהכתובת שעל הטבעת.

"ביל, זה פוגע... פעם ראשונה או לא. במיוחד כשאני שומע את זה ויכול ממש לראות את זה מולי. אני רק רציתי שתרגיש פעם אחת את מה שאני מרגיש תמיד".

"זה אפילו לא חצי ממה שאתה מרגיש תמיד..." ביל השיב בקול בשקט, הוא באמת הרגיש את הלב שלו נשבר מלחשוב על זה עד כדי שזה השפיע במובן הפיזי.

"אז אין לך מושג על מה אתה מדבר, כי אתה לא יודע עד כמה אתה חושב לי ועד כמה אני אוהב אותך".

"אוקיי אז אם זה נראה לך כ"כ נורמאלי שנתת למישהו לזיין אותך בפעם הראשונה סתם ככה-" ביל הרים את מבטו אל טום, "-אז אני הולך לזיין סתם מישהו בפעם הראשונה" הוא משך בכתפיו, "הרי כמו שאמרת זה לא משנה אם זאת פעם ראשונה או לא".

"אתה יכול פשוט ללכת להזדיין, ביל" טום נאנח. נמאס לו כבר לשמוע על הזיונים הבלתי פוסקים של ביל. הוא הרגיש שליבו ממש מתכווץ, זה היה מורגש. הוא נעמד על רגליו ובעט קלות באדמה, "תעשה מה שבא לך, כל זיון שלך מוכיח לי כמה אני באמת חשוב לך".

ביל הביט על טום, לא מאמין למשמע אוזניו, "אתה רציני?!" הוא תקע בו מבט נוקב, נראה די בהלם, "נראה לך שאני מרגיש את מה שאני מרגיש כי אתה לא חשוב לי?!".

"אני לא יודע! למה אתה עושה את כל זה?! זה עושה לך טוב?!" טום כיווץ את מצחו, תוקע את מבטו החודר בעיניו של ביל.

ביל נשען לאחור, תופס את ראשו שבאמת החל לכאוב בידיו, "בכל מקרה בחיים לא הייתי עושה לך את זה... לעומתך... אני יודע עד כמה זה כואב".

"אתה סותר את עצמך, ביל" היה כל מה שטום אמר לפני שנעלם לגמרי מאותו הפארק, משתדל להתרחק כמה שיותר.

"דאמט!!!" ביל כיווץ את ידיו לאגרופים, מטיח אותם בעוצמה באדמה. הוא קבר את פניו בידיו, מתכווץ בעצמו. הוא הרגיש אפילו נורא יותר. הוא אוהב את טום יותר מידי בשביל לתת לו להתרחק ועכשיו הוא לא יכול להחזיר אותו...

אבל כמו תמיד, בניגוד לציפיותיו של ביל, טום חזר. הוא נאנח והתיישב על הרצפה, תוקע מבט קריר בפניו של ביל, "תפסיק כבר להוציא את עצמך המסכן. אתה יודע כמה שנים לא בכיתי?!".

ביל הרים את מבטו, פניו רטובות והוא היה בטוח שטום לא ציפה לראות משהו אחר. הוא התנפל על טום מהר ככל האפשר לפני שיברח לו. הוא לא יכול להרשות את זה לעצמו. "אני מצטער..." הוא התיישב על ירכיו של טום, כורך את ידיו סביב צווארו ומדביק לו נשיקות רכות על שפתיו ולחייו, "אני כ"כ מאוהב בך שאני כבר לא מסוגל לשלוט ברגשות שלי...".

טום נאנח והניד בראשו, מחבק את ביל אליו. הוא זז מעט באי נוחות, עוצם את עיניו, "אז תפסיק עם זה... אתה משגע אותי....".

"אני אוהב אותך..." ביל המשיך בנשיקות רטובות על צווארו של טום, "כל כך...".

"גם אני..." טום בלע את רוקו ולקח נשימה עמוקה, מפסק מעט את רגליו.

ביל עבר לשבת בין רגליו של טום, מלקק את צווארו ועובר למצוץ בתאווה, מכניס את ידיו תחת חולצתו ומלטף בעדינות את עור בטנו הקרירה, הוא השקיע אפילו בנשיקה הכי בלתי מורגשת, הוא הרגיש משום מה, שהוא חייב את זה לטום. וכשביל התאמץ, הוא בהחלט ידע להשתמש בשפתיים ובלשון שלו בדיוק במידה הנכונה, הרבה יותר מתמיד.

טום פלט אנחה שקטה ועצם את עיניו חזק יותר, מרשה לעצמו להתמכר לתחושה הזאת של הנגיעות של ביל למרות כל הרגשות והמחשבות שלא הפסיקו להטריד אותו... הוא ליטף את גבו ונשך את שפתו התחתונה, "ממ...".

ביל מיהר לזרוק מטום את חולצתו, פעולה שלקחה שניות ספורות, הוא ליקק שביל אל פטמתו ולקח אותה בין שפתיו, מעביר את לשונו בתנועות מעגליות ואז מוצץ בעדינות. את ידו הוא החליק באיטיות אל מפשעתו של טום, פותח את חגורתו במיומנות ואז את אחד מכפתורי מכנסיו.

"ביל..." טום הניח את ידיו על ראשו של ביל, לאט-לאט ראשו מתרוקן ממחשבות. ביל עכשיו רק שלו... חבל לו לחשוב על מה שקרה... הוא צריך ליהנות מזה.. ולעזאזל, היה ממה ליהנות.

ביל החליק את ידו תחת מכנסיו של טום שכבר היו רפויים לגמרי על גופו. הוא תפס את איברו שכבר היה חצי זקוף בידו, לוחץ, מלטף ומעסה מעל הבוקסר בזמן שליקק את הדרך אל פטמתו השנייה.

טום מתח את צווארו לאחור בעודו דוחף את אצבעותיו בשיערו של ביל, מזיז את אגנו מתחת לגופו, "ביל... אני אוהב אותך...".

ביל ניתק את שפתיו באיטיות מפטמתו של טום, מסמן עיגול סביבה עם לשונו, מרים את מבטו אל טום בחיוך קטן ותופס את הבוקסר שלו בידיו, מושך אותו למטה רק מספיק כדי לחשוף את איברו שהיה כמעט זקוף במלואו ולביל זה הספיק. "אם תעמוד, זה יהיה נוח יותר...".

טום הרים גבה וליקק את שפתיו. הוא נתמך עם ידיו ברצפה על מנת להיעמד על רגליו, מנקה את בגדיו מהדשא, מביט בביל בחיוך קטן.

ביל החזיר חיוך, מלקק את שפתיו לפני שהתמקם מול טום על ברכיו, לא מבזבז רגע לפני שתפס את בסיס איברו של טום בידו והחל להעביר עליו את לשונו באיטיות, רק מרטיב אותו בתור התחלה.

חיוכו הקטן של טום נשאר על פניו בזמן שהוא עצם את עיניו והניח את ידיו על ראשו של ביל, מכניס את אצבעותיו בין שערותיו. הוא כ"כ אהב שביל עשה את זה... זה תמיד רגיש כ"כ טוב.

ביל החל לשחק עם לשונו תחת עורלתו של טום, הוא ידע שזה המקום הרגיש ביותר אצלו לכן המשיך להעביר אותה במעגלים לעוד זמן ממושך.

טום מתח את צווארו לאחור וליקק את שפתיו, אנחה שקטה וכמעט בלתי נשמעת בוקעת מבין שפתיו. הוא החל ללטף את ראשו של ביל ולהזיז מעט את אגנו.

לאחר שניות ספורות טום מצא את עצמו נבלע כמעט בשלמותו בפיו של ביל, הוא הרפה מעט את שרירי הגרון שלו לקח את איברו של  טום אפילו קצת יותר פנימה, מתחיל למצוץ בחוזקה ולמשוך אחורה באיטיות.

"ממ... א-אהה... ביל..." טום החל להיאנח בשקט בעוד עיניו נעצמות חזק יותר וראשו נזרק לאחור. הבעתו נהפכה למתענגת ובהחלט שלא היה דבר מספק יותר מלדעת שביל היה הגורם לכך.

ביל המשיך לבצע את הפעולות שגרמו לטום לגנוח בצורה הקולנית ביותר, וכמובן המחרמנת ביותר, מתחיל להתקשות רק מלשמוע אותו. יד אחת הוא מיקם על הביצים של טום, השנייה נשארת על בסיס איברו, הוא החל לשפשף אותו בכיוון ההפוך מתנועות שפתיו כך שיפגשו באמצע בכל פעם.

לא לקח לטום יותר מדיי זמן לגמור מאחר וביל פשוט השקיע את כל כולו באותה הפעם. הוא גמר בפיו אפילו מבלי להזהיר על כך בגניחה קולנית ומפתה במיוחד, ידיו אוטומטית עוברות להרים את ביל אליו ולחבק אותו קרוב, רגליו אפילו לא נגעו ברצפה.

ביל התנשף בשקט כנגד צווארו של טום, מגחך ומתפלא כל פעם מחדש עד כמה חזק טום היה. הוא הניף אותו והרים אותו כאילו היה נוצה. "ממ... אני אוהב אותך, טומי...".

"גם אני..." טום הניח את ראשו על כתפו של ביל, מלטף מעט את גבו בעוד ידו השנייה מחזיקה בו בעדינות. "זה היה כ"כ טוב".

"כמובן שזה היה טוב" חיוך מתנשא התפרש על שפתיו של ביל, גם הטון שלו משתנה במקביל, "הרי אני עשיתי את זה".

"אה, נכון" טום גלגל את עיניו וגיחך, מוריד את ביל בחזרה לאדמה, מלקק את שפתיו, מרים את הבוקסר שהיה מתחת לברכיו בחזרה למותניו, "לאן אתה רוצה ללכת...?".

"לקחת בגדים ממני. מחר אני טס שוב לבקר בניו-יורק ואתה בא איתי" ביל קבע בחיוך מתוק.

"מה יש לך לחפש שם?" טום הרים גבה והחל לסגור את חגורתו, תוקע בעיניו של ביל את מבטו החודר.

"חברים שלי" ביל השיב, מרים את התיק שלו ששכב לצידו על האדמה ותולה על כתפו.

"אמ... טוב..." טום משך בכתפיו ותחב את ידיו בכיסי הג'ינס הגדולים שלו, "באיזה שעה?".

"צריך להיות בשדה בעשר" ביל החל להתקדם לכיוון היציאה מהפארק.

"אוקי..." טום התקדם לכיוונו של ביל והעביר את מבטו על ידו, חיוך קטן הופיע על שפתיו כשהוא הבחין בטבעת. הוא קיווה שביל לא יצטרך לפצות אותו גם מחר...

חיוך חמוד התפשט באיטיות על שפתיו של ביל, הוא נעצר, "תסובב".

טום הרים גבה וגיחך, מסתובב כך שגבו יהיה מופנה אל ביל. "כן?...".

ביל צחקק ולקח מעט תנופה לפני שקפץ על גבו של טום, מחזיק אותו חזק בכתפיו, "עכשיו אתה יכול לקחת אותי הביתה".

ביל מצא את עצמו לאחר כדקה בביתו של גיאורג, בחדרו. טום התיישב על המיטה ונשען לאחור, "קח כבר בגדים...".

ביל יצא מהחדר, חוזר לאחר זמן קצר עם מזוודה די גדולה בידיו, לפחות די גדולה בהתחשב בכך שהם נוסעים רק ללילה אחד, מתחיל להכניס פנימה ערימות של בגדים, נעליים ואקססוריז.

"ביל, אנחנו לא נוסעים רק למחר?" טום כיווץ את מצחו ותקע בביל מבט מבולבל.

"אנחנו כן" ביל משך קלות בכתפיו, ממשיך להעמיס בגדים לתוך מזוודתו.

"אז?" טום נאנח וגלגל את עיניו, "תפסיק לארוז את כל הארון".

"אני לא אורז את כל הארון" ביל גיחך, "נראה לי שחצי זה יספיק..." הוא אמר בקול מעט מהורהר, מעביר את מבטו אל טום לבסוף, "אתה חושב שצריך את כל הארון?".

"אתה חושב שאני צריך לתת לך מכות?".

"אני חושב שאם הן לא יהיו ממש חזקות זה יכול להיות מאוד מחרמן" ביל שלח אל טום חיוך מתוק, חוזר להכניס בגדים למזוודה.

"ביל, אני רציני. למה כ"כ חשוב לך להיראות שם כזה טוב...?" טום כיווץ את מצחו, כאילו ניסה להבין את המטרה של ביל.

"לא חשוב לי להיראות שם טוב" ביל גיחך, "אני לא צריך בגדים בשביל להיראות טוב".

"אז מה הקטע?".

"אני תמיד אורז ככה. אתה לא?" ביל הביט על המזוודה העמוסה, מחליט שזה מספיק.

"לא. וגם אתה לא" טום העביר את מבטו לתקרה וקיפל אליו את ברכיו.

"כן אני כן" ביל התיישב על המזוודה, "תסגור אותה אני לא אצליח לבד".

טום גלגל את עיניו ונעמד על רגליו, מתיישב על ברכיו מול ביל וסוגר את המזוודה, מרים אליו מבט עצבני.

ביל שלח לטום חיוך חמוד, מניח את ידו ברכות על לחיו ומדביק לו נשיקה על שפתיו, "מה עשיתי הפעם?".

"כלום. אתה מעצבן מטבעך" טום נעמד על רגליו בחזרה, מסדר את בגדיו על גופו, "הלכנו?".

ביל הנהן ונעמד גם הוא על רגליו, מושך החוצה את ידית המזוודה וגורר אותה אחריו, מדדה אל המדרגות.

טום תחב את ידיו בכיסי הג'ינס שלו ותפס במזוודה של ביל, מרים אותה כאילו לא הרים דבר כלל. "פשוט תרד...".

פרק 23:

טום שילב את ידיו על הבר, מכווץ את מצחו. המוזיקה הייתה רועשת מדיי... הם ישבו במועדון לצד הבר, וביל, איך לא, ישב לצידו של טום ושתה. את השוט הרביעי שלו נכון לאותו הערב שרק התחיל. טום תפס את הכוס שלו בידו ולקח אותה אליו, "מספיק לך...".

"אבל זה לא משפיע עלי!" ביל נדבק לטום כדי להצליח לקחת ממנו את הכוס, כמעט עולה עליו.

טום גלגל את עיניו, "זה גורם לדם שלך לזרום יופי".

"אבל כולם פה ככה!" ביל התבכיין.

טום רק הרחיק את הכוס מביל ותקע בו מבט עצבני, "ביל, שתוק."

"הורס מסיבות" ביל החמיץ את פניו, מתיישר בחזרה בכיסאו.

טום רק הזדקף גם הוא והביט בפניו היפות של ביל, לא משיב.

לאחר שניות ספורות ביל הרגיש זוג ידיים מונחות בפתאומיות על מותניו, אחיזה חזקה ביותר, רצוי לומר שגרמה לו לקפוץ במקומו. הוא נמשך אחורה ולפני שהספיק להבין הרגיש מישהו נצמד אליו מאחור, "לא ראינו אותך פה הרבה זמן" הבחור לחש באוזנו, זה היה הקול של בראיין, הוא תמיד גרם לצמרמורות להתפשט בגופו.

טום גלגל את עיניו. עכשיו דווקא הוא זה שהיה צריך אלכוהול... כמובן שזה לא היה משפיע עליו. הוא כיווץ את מצחו והניח את ראשו על ידיו, עוצם את עיניו. היה עדיף אם ביל היה הולך פשוט לבד... הוא לא היה צריך לשמוע אותו מפלרטט עם אנשים אחרים... שוב.

"כן..." חיוך קטן עלה על שפתיו של ביל, הוא הביט על טום, נושך מעט את שפתיו. אולי הוא לא צריך לעשות את זה כ"כ קרוב אליו, "אתה בא לרקוד?".

בראיין ליקק את שפתיו והצמיד אליו את ביל אף יותר, "אנחנו כבר רוקדים, בילי" הוא השיב, מתחיל למצוץ בעדינות את צווארו של ביל בעודו מוריד את ידיו קצת נמוך יותר לכיוון מפשעתו.

טום, שתקע בשניהם מבט וידע טוב מאוד שביל מרגיש אותו, רק הרגיש כאילו ממש חובטים בבטן שלו. וזה היה כואב. גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רגשית.

ביל עצם את עיניו, נאנח בשקט ומנסה להתעלם ממבטו של טום, הוא פשוט לא הצליח. הוא לא יכול לעשות את זה ממש מול העיניים שלו, "במרכז הרחבה...?".

בראיין תפס באיברו של ביל מבעד לג'ינס הצמוד שלו בוזקה, נאנח בשקט בעצמו, מדביק את מפשעתו לישבנו של ביל, "מממ... לא. אני רוצה אותך לעצמי".

טום ידע שאם זה יימשך ככה הוא לא יוכל להחזיק את עצמו עוד הרבה... הוא ידע שזה או יחסים פתוחים או כלום... אבל הוא פשוט לא יכל להיפגע מביל יותר.

"פאק..." ביל נאנח, נושך קלות את שפתיו, מנסה להתעמק רק במעשיו של בראיין ולא בהרגשה של מבטו של טום מנקב בו שני חורים.

ואז, כשבראיין לחש לביל שהוא שלו והכניס את ידו מתחת למכנס, טום החליט שזה הקש ששבר את גב הגמל. הוא נעמד על רגליו ותפס בידו של בראיין מוציא אותה מהג'ינס של ביל, "תתרחק ממנו!".

ביל הביט על טום בפליאה, הוא בהחלט היה מופתע אך התנפל במהירות על ההזדמנות ותפס בחולצתו כדי שימשוך אותו רחוק מבראיין. הוא התחיל להרגיש מאוד לא בנוח איתו.

בראיין רק גיחך בעוד טום חיבק את ביל אליו, לא ניראה בכלל מרוצה כ"כ מהעניין. "מה הקטע שלך?".

טום גיחך, "הי, אני מניח שביל לא הציג אותי, אני חבר שלו, טום".

ביל הביט על בראיין, מהוסס. הוא כן סיפר לכריסטי, הוא היה בטוח שהיא כבר תפיץ... בכל מקרה, כמה שידבר פחות כרגע, כך טוב יותר.

"ואני מניח שאתה כנראה לא עד כדי כך חשוב בשבילו אם הוא לא הציג אותך בפני החברים הכי טובים שלו" בראיין התגרה.

טום בלע את רוקו בקשיחות, מרפה מאחיזתו בביל. היה משהו בדבריו של בראיין... אם הוא היה כ"כ חשוב בשביל ביל הם בכלל לא היו נכנסים לכל הקטע הזה של מערכת יחסים פתוחה... הוא התנתק ממנו לגמרי ותקע בו את מבטו המאוכזב, "נמאס לי".

ביל הביט על טום בהבעה מסכנה, הוא לא התכוון שזה יצא ככה הפעם. הוא בכלל לא רצה להיות עם אף אחד מלבדו כרגע... "אני מצטער, זה לא היה אמור לצאת ככה...".

"כה, לא היה אמור" טום רק גיחך ביובש ודחף את בראיין קלות, מסתכל עמוק אל תוך עיניו של ביל. "ביל, זה או הם או אני. לי נמאס מכל זה". הוא מיהר להתקדם ליציאה מהמועדון, מרגיש את ליבו ממש מתכווץ. כאב לו.. הכל.

ביל רק שלח אל בראיין מבט אחד, הוא מיד ידע מה תהיה הבחירה שלו, למען האמת, הוא תמיד ידע. הוא מיהר ללכת אחרי טום, כמעט לרוץ, מקווה להספיק לתפוס אותו.

אבל הפעם... טום לא חיכה לו. הוא פשוט נעלם מהמקום כמה שיותר מהר, מעדיף לא לראות את ביל יותר. לפחות לא להיום.

ביל עוד לא הספיק להיכנס בשערי בית הספר לפני שהחל לסרוק סביבו בתזזיתיות, גיאורג הולך לצידו, כבר יודע מה קרה. "הוא שם" היה הדבר היחיד שהוא אמר לפני שסימן לביל במבטו לכיוון הכניסה למבנה בית הספר, מצמצם את עיניו כדי לראות במדויק יותר, זה היה טום עם אחותו.

וכמובן, עוד לפני שגיאורג הספיק לסיים את המשפט ביל כבר היה בדרכו אל טום, מקווה שהפעם הוא לא הולך לברוח לו.

"טום אני כ"כ מצטער...!" ביל תפס את חולצתו של טום כשנעמד מולו, רק כדי להיות בטוח שהוא לא בורח לו שוב. דמעות כבר עמדו בזוויות עיניו, כרגיל, אבל הפעם זה בא מהר מתמיד. הוא לא האמין מה שלושה ימים בלי טום יכולים לגרום לו.

טום תקע את מבטו בעיניו של ביל, נראה מעט נרתע, נגעל, למרות שהיה לו ברור שהוא רק רצה לחבק אותו. "וואו, לקח לך הרבה זמן לחשוב. עם מי כבר הזדיינת?".

"עם אף אחד" ביל מחה בגסות דמעה שברחה מזווית עינו וזלגה על לחיו, לא היה לו אכפת שהוא שורט את עצמו, הוא התעצבן שהוא נראה כ"כ נואש אבל הוא באמת היה. "אני באמת מצטער, טום...".

טום שלח מבט לאחותו וסימן לה ללכת לכיוון מבנה בית הספר. היא רק הנהנה, מביטה בביל למספר שניות, שנייה לאחר מכן היא כבר החלה להיעלם מטווח ראייתם. טום החזיר את מבטו אל ביל, מביט עמוק בעיניו, מחכה שימשיך לדבר.

"אתה יודע שאני מעדיף אותך על כולם ביחד ומבחינתי אתה יכול להיות היחיד בחיים שלי אם זה מה שאתה רוצה..." ביל משך באפו, הוא לא חשב שטום נפגע עד כדי כך עד לפני מספר ימים במועדון. "אתה גרמת לי להרגיש דברים שבחיים לא הרגשתי, אני לא בטוח שמישהו אי-פעם הרגיש... אני בחיים לא יאהב מישהו כמו שאני אוהב אותך, טומי, אני כ"כ מצטער..." בשלב הזה דמעות שקטות כבר החלו לזלוג על לחייו באיטיות ולא היה לו אכפת שהוא נשמע קיטשי ונראה פתטי, הוא בסה"כ אמר מה שהוא מרגיש.

"אתה באמת לא סיפרת עליי כי אני לא חשוב לך?..." היה כל מה שטום אמר, בקול שקט.

"נראה לך...?" ביל מלמל מבין הדמעות, כבר כמעט בחוסר אונים, "אתה חשוב לי יותר משאימא שלי חשובה לי. אתה מבין בכלל לאיזה מצב הגעתי...?" הוא גיחך.

טום נשך את שפתו התחתונה, "אז למה לא סיפרת להם...?".

"כי כריסטי היא כזאת רכלנית... הייתי בטוח שהיא הולכת להפיץ את זה במקומון או משהו כזה..." ביל גלגל את עיניו, כריסטי הזאת באמת הייתה מעצבנת, דווקא כשלא צריך אותה היא מפעילה את כישורי "העברת המידע" שלה בצורה הטובה ביותר, ודווקא שצריך אותה היא לבטח לא סיפרה לאף אחד.

"אני עדיין לא מבין איך זה קשור לזה שלא אמרת לבראיין ההוא שאתה לא לבד" טום המשיך לתקוע את מבטו בעיניו של ביל, נושך את שפתו התחתונה.

"נו טום, אני מטומטם, אוקיי..." ביל מלמל, נאנח בחוסר-אונים, "אני כבר לא יודע מה לומר... אם לא תרצה אותי יותר אני פשוט אמות".

"זה לא קשור לזה," טום נאנח ונשך את שפתו התחתונה, "זה פשוט ש... אתה אפילו לא מבין כמה פגעת בי. וכשאני ניסיתי להחזיר לך, לקח לי יום שלם כדי שתסלח לי... ואני אפילו לא נהניתי מזה. ואתה נהנית מכל פעם".

"אני יודע, אני אידיוט ואני כ"כ מצטער..." ביל אמר בערך הפעם המאה, הוא היה כ"כ נואש, טום חייב לסלוח לו. היו לו את השלושה ימים האלה רק לבכות ולחשוב... הוא כבר יודע את כל זה, הוא סבל מספיק ייסורי מצפון...

טום התכוון להשיב בדיוק כשהצלצול לפתיחת יום הלימודים נשמע ברקע. הוא הזכיר לביל שיש לו מבחן ונכנס דרך השער, לא מוסיף מילה בעניין.

ביל רק נאנח בשקט, מתקדם באיטיות לכיוון הכיתה שלו, משפשף את עיניו בעייפות, הוא כבר באמת לא ידע מה לעשות.

שני השיעורים הראשונים הרגישו כמו נצח, בשביל שניהם. ברגע שהצלצול להפסקה נשמע טום הרים את תיקו הריק על כתפו והתקדם לכיוון הכיתה של ביל, הוא ידע שהוא עדיין נמצא בה. הוא נעמד ליד הדלת שלה ונשען על הקיר מבחוץ, מחכה לשנייה בה ביל יפסיק עם האדישות של אסיפת חפציו לתיק.

ביל יצא מהכיתה לבסוף, כל היום הוא היה לגמרי מעופף, בקושי מודע למה שקורה סביבו, המוח שלו היה עסוק מידי בלחשוב מה הוא עושה הלאה...

בדיוק אז הוא יכל להרגיש באותה האחיזה המוכרת ובאותו הקור המקפיא עוטף אותו בזרועותיו. הוא יכל גם להרגיש נשימות קפואות על צווארו ומיד לאחר מכן אותן השפתיים הממכרות נדבקות אליו.

משום מה ביל לא נבהל כ"כ בניגוד למה שקרה תמיד, למרות שזה היה הדבר הכי לא צפוי שיכל לקרות לו באותו הרגע ומצד שני זה היה הדבר הכי צפוי. לעזאזל, הוא היה מתוסבך. הוא נתן לעצמו להירגע למגעו של טום, נשען לאחור ונותן לטום לעטוף אותו ולחבק כמה שיותר קרוב אליו, "אני כ"כ אוהב אותך...".

טום בלע את רוקו בקשיחות והנהן, מלטף מעט את בטנו של ביל, מחבק אותו קרוב יותר אליו, "גם אני אוהב אותך...".

ביל הסתובב אל טום לבסוף, הוא היה צריך לראות אותו ולנשק אותו ולחבק אותו ולדעת שהוא עדיין שלו. "אני באמת מצטער..." הוא מלמל בשקט שנייה לפני שהדביק את שפתיו לאלה של טום, לא מתכוון לנתק אותן בקרוב.

אבל בניגוד לתוכניותיו של ביל, טום התנתק ממנו לאחר מספר שניות, תופס בידיו, "אתה עובר לגור אצלי".

ביל גיחך, מופתע מעט, "לי אין מילה בעניין?" זה לא שהייתה לו התנגדות, בכל מקרה.

"לא, לא ממש" טום צחקק, מושך בכתפיו.

"אה, טוב, אבל אני צריך מרחב, אתה יודע, ארון ממש גדול ו... עוד ארון קצת קטן יותר ושידה גדולה לאיפור וכל זה ו... אני חושב עוד ארון".

"אתה רוצה להיות איתי בחדר?" טום גיחך והזדקף מעט, מרים גבה.

"מין הסתם" ביל גיחך, מושך את טום לכיוון היציאה מבית הספר, "הלך לי מבחן חרא. קיצר אין תעודת בגרות, אני ציפור חופשייה, מי צריך לימודים בכלל".

טום גיחך, "לי יש עשרות כאלו" הוא משך בכתפיו, "אתה רוצה שאני אתקן את הציונים שלך?".

"אין, אתה מקרה אבוד...!" ביל גיחך לעצמו, מניד בראשו, "לא טום, אני מניח שזה לא חוקי כ"כ לשנות תעודות בגרות וגם אם זה כן באיזושהי דרך הזויה, אז זה בכלל לא מוסרי. ולי בניגוד אלייך, אכפת!".

"למה שיהיה לך אכפת?" טום חייך חיוך קטן, "אמא שלך תהיה גאה בך וככה כולם יהיו מאושרים".

"אמא שלי בכלל הולכת להתחרפן כשהיא תגלה שאני עובר אלייך" ביל צחקק, מדמיין בראשו כבר כמה צלחות מתנפצות וצרחות שימלאו את הבית.

"הו כן, היא שונאת אותי...". ולמרות מה שהוא אמר, חיוכו של טום התעצם כשהוא הביט בפניו של ביל. הוא סוף-סוף שלו...

"היא שונאת כל אחד שמתקרב אלי, זה לא משהו אישי" ביל גיחך ומשך בכתפיו.

טום הנהן, "טוב, לא נשאר לך עוד הרבה זמן לאכול".

"איזה לאכול?" ביל צחק, מושך את טום לכיוון שער היציאה מבית הספר, "הולכים לבית שלי לארגן מהר את הדברים לפני שאמא שלי חוזרת מהעבודה".

"לא, ביל" טום הניד בראשו, מושך את ביל אליו, "אנחנו הולכים לאוכל קודם".

"איכס אני שונא את האוכל פה" ביל הוציא את לשונו בהבעת גועל, "בטח אמא שלי הכינה משהו טעים יותר".

"חשבתי שהיא בעבודה" טום הרים גבה, מגחך.

"כן טום, ואנחנו בתקופת האבן-" ביל גיחך וגלגל את עיניו, "-אין מקרר ומיקרו".

"שתדע לך שהאנשים בתקופת האבן היו נחמדים יותר!" טום צחק ותפס שוב בידו של ביל, "טוב, בוא לבית שלך".

"למען האמת, אני כמעט בטוח שהיית שם" ביל שלח אל טום חיוך מתוק, מצחקק כשהחלו להתקדם לכיוון היציאה מבית הספר.

טום הנהן, "אני לא אומר דברים סתם...!" הוא צחקק גם הוא, מחייך אל אחת הבנות שעברה לידם והסתכלה על ביל.

ביל תקע בטום מבט מוזר, "יש לי משהו בשיער ולא אמרת לי?!".

"לא, היא פשוט חושבת למה אתה איתי".

"חטטן, מה אכפת לך מה היא חושבת" ביל גיחך.

"זה קורה לבד" טום משך שוב בכתפיו, יוצא משער בית הספר.