כאן פז ורז(;

הבטחנו שנעדכן,

אז הנה! D;

שיר לפרק:

http://www.youtube.com/watch?v=gEBPoIGNzGg

הקדמה:

קים- בת 17, רגישה, מצחיקה, אחותה התאומה של איימי ( גדולה ממנהב-3 דקות ).

איימי- בת 17, מפונקת כזאת, מצחיקה, לפעמים גם משוגעת, אחותה התאומה של קים.

ניקול- בת 4, יפה, חמודה, אחותן הקטנה של איימי וקים.

אפריל- אמא של קים, איימי וניקול.

בראיין- אבא של קים איימי וניקול.

ג'וו- בן 19, ידידן הטוב ביותר של קים ואיימי.

אנדרס- בן 18 האקס של קים.

צ'יקו- כלבן של קים איימי וניקול.

אוולין וקייט- בנות 17, חברותיהן הטובות ביותר של קים ואיימי.

ביל- בן 18, רגיש, חתיך, עדין ורומנטי, תאומו של טום.

טום- בן 18, חתיך, מאמין רק בסטוצים, תאומו של ביל.

רומי- בת 20, קים ואיימי מספרות לה הכל, אין סוד עליהן שהיא לא יודעת.

קריאה מהנה(;

פרק 1

אפריל:" לא בראיין! לא! אני לא מוכנה לעשות את זה לילדות!"

בראיין:"אני מצטער אפריל, שנינו יודעים שאי- אפשר לחיות ככה"

פקחתי את עייני באיטיות, שמעתי צעקות מלמטה..

"שוב הם רבים" מלמלתי לעצמי..

הרגשתי כאילו משהו רע הולך לקרות

ומייד הלכתי לחדרה של איימי.

קים:" איימי! איימי תפתחי לי" דפקתי בדלתה.

'למה היא לא עונה לי?' שאלתי את עצמי..

קים:" איימי!" צעקתי בלחישה כדי שאמא ואבא לא ישמעו.

שמעתי צעדים ואיימי פתחה את הדלת.

עייניה היו נפוחות ואדומות ודמעות זלגו מעייניה.

קים:" איימי! מה קרה לך?" שאלתי בדאגה ודמעותיה התחזקו.

נכנסתי לחדרה וסגרתי אחרי את הדלת.

איימי: "קים..." היא מלמלה

קים:" תספרי לי מה קרה, אני רוצה לעזור לך" אמרתי ומחיתי את דמעותייה.

איימי:" קים..." היא אמרה בלחש וחבקה אותי חזק.

איימי:" אני לא רוצה לעזוב..." היא אמרה בכל חלש ורועד לאחר שהרפנו זו מזו

קים:" מה לעזוב? לאיפה? " שאלתי בלחץ.

לפתע הרגשתי צמרמורת וגופי רעד.

קים:" איימי, איימי אנחנו לא עוזבים נכון?" אמרתי בכל חנוק על סף דמעות

וטלטלתי אותה מעט.

איימי:" כן, עוזבים..." היא אמרה בקול חלש שבקושי שמעתי.

קים:" לא! לא! לא!!!" צעקתי ודמעות שתפו את פניי.

הצעקות מלמטה פסקו ונשמעו דפיקות בדלת..

שתיינו ניגבנו את הדמעות במהירות ואיימי התקדמה לעבר הדלת

ופתחה אותה באיטיות.

אמא ואבא עמדו שם כשניקול על ידייה של אמא.

אפריל:"בנות, אני ואבא צריכים לדבר איתכן" אמא אמרה ודפיקות

 ליבי התחילו לפעום בחוזקה.

אמא ואבא נעמדו באמצע החדר כשאני ואיימי יושבות על המיטה וניקול יושבת

על איימי ומחזיקה את ידה.

בראיין:" אני ואמא הגענו למסקנה שאנחנו לא יכולים לחיות ביחד, אנחנו

לא מתאימים" הוא אמר ואפריל השפילה את ראשה.

בראיין:" אני מצטער " הוא אמר וגם הוא השפיל את ראשו.

אפריל:" אבא יעבור לגור בצרפת ואני עוברת לגור ליד המשפחה שלי בגרמניה"

ניקול:" ומה איתנו? איפה אנחנו נגור? אצל סבא וסבתא? " היא שאלה בסקרנות רבה

אפריל:" אז זהו שאתן תהיו שנה אחת אצלי ושנה אחת אצל אבא "

קמתי והלכתי לכיוון הדלת, נעצרתי והסתכלתי אל אבא ואמא בעניים מלאות דמעות.

קים:" אתם לא רציניים! זאת התעללות!" אמרתי והלכתי לחדרי.

נשכבתי על מיטתי, הדמעות שתפו את פניי. החלון נפתח בחוזקה ורוח קרירה חדרה

אל החדר.

 היומן שלי היה על שולחן המחשב.

הרוח פתחה אותו והפכה את העמודים בסערה עד שנעצרה בדף מסויים.

 קמתי באיטיות אל עבר החלון וסגרתי אותו.

לאחר מכן התקדמתי אל השולחן קוראת את דף היומן הפתוח.

"עכשיו חזרתי מהמסיבה של פיטר..

היא הייתה נוראה! עכשיו כשאני כותבת את זה הידיים שלי רועדות והגוף כואב לי.

אנדרס השתכר והוא ביקש שאני יעלה איתו לחדר כי הוא רוצה לדבר איתי.

אני עליתי אחריו. נכנסתי לחדר והוא נעל אותו אחרי ושם את המפתחות בכיסו.

הוא ניסה לנשק אותי בכוח ואני התנגדתי. אבל הייתי חלשה ומפוחדת מידי

כדי לעצור הכל ולברוח. הוא אנס אותי.

אחרי זה הוא איים אלי שאם אני מספרת למישהו הוא לא מקנא בי. ושחרר אותי.

רצתי הבייתה, לא הסתכלתי לאחור אפילו לא פעם אחת.

אני לא מסוגלת לשמור דבר כזה לעצמי. אני הולכת עכשיו לדבר עם איימי על זה.

מקווה לטוב. תמיד אמרו לי כשכשהכל רע ואני לא רואה שומדבר טוב תמיד

 איי שם יש ניצוץ קטן של תקווה.

כמו הביטוי: שכשאלוהים סוגר דלת איי שם הוא פותח חלון"

סיימתי לקרוא, הדמעות כבר ממזמן פרצו החוצה.

חזרתי שוב ושוב על הקטע האחרון.

" מקווה לטוב. תמיד אמרו לי כשכשהכל רע ואני לא רואה שומדבר טוב תמיד

 איי שם יש ניצוץ קטן של תקווה.

כמו הביטוי: שכשאלוהים סוגר דלת איי שם הוא פותח חלון"

מחיתי את דמעותיי והתיישבתי ליד הקיר שמפריד בין חדרי לחדרה של איימי.

-נקודת המבט של איימי-

קים יצאה מחדרי, וגם אמא ואבא.

ניקול נשארה לשבת עלי.. חיבקתי אותה חזק, לא הרפתי.

דמעה יחידה זלגה מעניי ומיהרתי למחות אותה.

"ניקולי מתוקה, תלכי לחדר שלך ואני כבר יבוא אליך טוב?" שאלתי

אותה וניקול הנהנה בראשה לאות חיוב.

נשכבתי על המיטה טומנת את ראשי בכרית מנסה להחליש את קולות הבכי.

שמעתי קולות חלשים מוזרים.. והרגשתי שמישהו עולה על מיטתי.

המשכתי לבכות, לא היה איכפת לי מכלום.

"אני כ"כ לא רוצה לעזוב את החברות, הידידים, את השכונה, את הבית..

אני לא רוצה לעזוב כלום" מלמלתי

לפתע הרגשתי שמישהו מלקק אותי בלחי והרמתי את ראשי במהירות.

"צ'יקו?" שאלתי והוא רק נבח.

חיבקתי אותו והוא הסתכל עלי בעייניו הגדולות והנוצצות.

"צ'יקו" אמרתי ללא קול וזרם הדמעות נפתח שוב.. והוא מיד ליקק אותי בשנית

קפץ מהמיטה ויצא מחדרי.

ניסיתי להרגע, פתחתי את חלון חדרי ורוח פרצים נכנסה אל חדרי

והעיפה את ערימת הדפים שהייתה על שולחני.

"לא..." נאנחתי

כל הדפים היו מפוזרים בכל פינה בחדר חוץ מדף אחד שנשאר באמצע השולחן

והכתוב כלפי מעלה. התקדמת לעבר הדף וקראתי את הכתוב בו.

" דף מספר 2, המשך..

ואז התחבקנו והיא אמרה לי שיש ביטוי שאומר: כשאלוהים סוגר דלת איי שם

הוא פותח חלון".

באותו הרגע הרגשתי הרגשה מוזרה שלא יכולתי לתאר.

הרגשתי צורך כלשהו לגשת לקיר.. התקדמתי לעבר הקיר והתיישבתי על הרצפה כשידי

מושטת אל הקיר.

-נקודת מבט של קים-

נשענתי על הקיר הרגשתי הרגשה מוזרה כ"כ..

משהו מיוחד.

הושטתי את ידי אל הקיר וצמרמורת מלאה את גופי.

"איימי..." לחשתי לעבר הקיר.

-אצל איימי-

"קים..." לחשתי...

המשך יבוא...

תגיבו?! DD: