המציאות שמאחורי השקרים

מרגישה ריקה בכל המובנים

אני מרגישה אשמה...אשמה בזה שאני מדכאת את עצמי

שאני הורסת את הגוף שלי

מרגישה אשמה שנתתי לאנה פתח להיכנס אלי

מרגישה אשמה שהגוף שלי צעק לאוכל ואני סתמי אוזניי ואטמתי את ליבי

מרגישה אשמה על כל השקרים שסיפרתי

אשמה על הבכי במיותר והתסכול

מרגישה אשמה שיש לי חרא אופי וחוסר ביטחון שלא נותנים לי לדבר

מרגישה חרא

ועדין... אני לא עושה עם עצמי כלום

כי כמו שאבא שלי אומר

כל עוד לא תרצי לשנות משו הוא לא ישתנה ולא משנה כמה תנסי זה לא יצליח אלה אם את באמת רוצה.

ואני לא רוצה

לא רוצה להיפרד מאנה

לא רוצה באמת להשתנות

כי ככה... כמו שזה... אני מרגישה שיש לי

שליטה

במלוא מובן המילה

ש-ל-י-ט-ה

מעדיפה לשקוע בעצב

אבל דבר אחד נכון אמרו הרופאים על אנוקסיה

אנחנו לא מתאבדות

אנחנו הורגות את עצמנו לאט לאט...