המציאות שמאחורי השקרים

הרעב הזה

הוא חונק בגרון

להיות רעבה תמיד

 ולהרגיש את המחנק הזה, זה רעב כזה שמרוב שרעבים מאבדים את החשק לאכול,יותר נכון להגיד שהגוף רוצה לאכול אבל כבר התאבון לא בדיוק מבקש את הטעם של האוכל, או יותר נכון לומר שהבטן מקרקרת,אני יורדת לאכול אבל כבר לא באלי כלום כי אין לי תאבון.

יש לי בחילה כל כך גדולה שאני רק רוצה ללכת להקיא עד שזה עובר והבטן נרגעת, הרעב הזה, הגדול הזה שלא מתבטא בקרקורי בטן כמו לאנשים רגילים, הרעב העמוק הזה שמכאיב כמו פצע שנסחב ימים מרגיש אצלי אחרת, מחליש קצת את הגוף ומעייף את הנפש, הרעב הגדול, שבהתחלה קצת מענה אבל הופך למהנה ולפעמים גורם לך לחשוב " למה אני עושה את זה לעצמי" אבל כשאת רוצה להפסיק את לא יכולה כי יש לך בחילה כל כך נוראית שאת רוצה להכניס משו לפה...אבל את לא באמת יכולה ואת גם לא רוצה, כדי לא להרוס את מה שכבר נלחמת בשבילו.הרעב הזה....שהוא יותר עמוק מהבטן...שמתחיל כבר בנפש...ונגמר איפשהו בעצב עמוק וחוסר הבנה של החיים האלה הוא המטרה של החיים שלי, הוא ממלא את החוסרים העצומים שאני מרגישה כרגע,הוא ממלא את הבדידות את העצב התיסכול החוסר בהצלחה את השאיפות,בעיקר השאיפות האין סופיות שקצת גדולות על כתפיים קטנות 

וכמה אבסורד שאני רוצה להיות רופאה....פתטי בעיקר.

יש לי חששות כן, כי אין מה לעשות היו מחקרים ואני מרגישה על בשרי איך הדיכאון חוזר ואני לא אוהבת את ההשפעה שלו, וככל שרעבים יותר ככה הוא גדול יותר,יש לימודים יש עבודה אני על הרגליים כל היום בקושי מספיקה לאכול משו זה כבר לא שאני עושה בכוונה אבל אם יוצא שלא אוכלים אז אני ממש מרוצה, כי אמרתי שיש אירוע ואני חייב ממש חייבת לרדת במשקל.

מעניין איך מרגיש אדם נורמלי