לא הייתי פה שבועיים וכל כך התגעגעתי
אז ככה הצום-
בחרתי את הזמן הכי לא טוב לצום ולמה?
הכל התחיל מיום כיפור שצמתי כמובן לא שותים ולא אוכלים
באותו יום קיבלתי מחזור מה שאומר אצלי:
א.איבוד נוזלים
ב. אני יכולה לאכול הר במחזור ולהיות רעבה
החזקתי את עצמי עד סוף הצום ושתיתי בסופו..הגיע יום שלישי (וגם היום השלישי של הצום)
הייתי בבסיס וצמתי ורק שתיתי עבר גם היום הזה.הגיע יום רביעי ונסענו לאילת
בכל הימים האלו בקושי שתיתי ואז התעלפתי אילת
כן איזה פדיחות...הכניסו לי נוזלים ודחפו לי לחם עם ריבה כדי לעלות לי את הסוכר בגוף
כי זה לא רק התיבשות זה גם ירידה חדה בסוכר (כאילו שאכפת לי כן!?)
ומה אותו יום הייתי צריכה לאכלו כי סגרתי שבת בבסיס ושמו עלי איזה מיליון עיניים.
בסה"כ- 3 וחצי ימי צום...אני מאוד מאוכזבת מעצמי
אני כישלון וללא ספק אני לא יכולה לעמוד ביעדים שלי...אני מרגישה הכי מושפלת שבעולם
אם הייתי קוראת את התגובות שלכם לפני הצום עוד הייתי מפסיקה
תודה על הדאגה שלכן!
ועכשיו למשו שכתבתי ביומן שלית הפלגנו בראשון וכתבתי את זה ברביעי:
"מחר חוזרים מההפלגה הבייתה, לא באלי לחזור לשיגרה המשעממת,לאנשים הממורמרם,לחושך התמידי שבו אני חייה,פה עוד קרני האור הצליחו לחמם אותי בין הסערות שבאו וחלפו פה, הרגשתי לשניה מהיא שמחה.השיגרה ההורסת ההישדות בין "אנשים חולים" והכוח הנפשי שגופי סופג ממני כדי לקום כל בוקר...אני לא רוצה לחזור לשם, לא רוצה...לפעמים...רק לפעמים הייתי רוצה להיות נורמלית אבל ברגע שאני רואה את עצמי במראה אני יודעת שנורמלית בחיים אני לא יהיה.
חזרתי שוב...לא מסוגלת שלא לחשוב,לא מסוגלת רגע לצאת מהבועה שלי ולחיות,כן לחיות,כי כרגע אני לא כל כך חייה.אנשים מהצד אומרים שאני מלאת חיים מאושרת מלאת נעורים אך בפנים השתיקה רועמת והבכי מטביע את הנפש והצחוק? מזמן לא נשמע בין כל החללים הגדולים והריקים שבגופי.
לא זה לא דיכאון,זה משו אחר, אני לא יודעת מה אבל לא הגיוני שמגיל 16 אני ככה ועדין ככה...כבר 4 שנים,פאקינג 4 שנים שאני יכולה בשניה למחוק מהחיים הקצרים שלי,4 שנים ריקים מתוכן ומלאים בעצב,כעס וטינה.
תראו מזה,במקום לרשום על ההפלגה ואיך היה אני כותבת על כמה אני דפוקה...
וכדי לא להזניח,ההפלגה כן?
היה טוב וטוב שהיה והכי טוב שנגמר"
זהו...
מבטיחה להתעדן אצלכם פשוט יותר מידיי אנשים פה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: