מה שלא יוצא מלמעלה חייב לצאת מלמטה
אחרי הרבה זמן שלא הקאתי בגלל החגים
הגיע הזמן שדברים יזוזו פה מהר יותר
אני לא מצליחה לרדת
ואכלתי הרבה בגלל שלא הייתה לי ברירה
אתמול.8בערב אני פותחת את הקופסא שהספיקה לאגור קצת אבק, מוציאה 2 כדורים וכאילו שעוד מוח השתלט עלי ובהיסח דעת מוציאה מיד עוד אחד,טעות חיי, טיפשה, הרי הרבה זמן לא לקחת את הכדורים האלה ובהתחלה שתיים מספיק אז למה שלוש, ואז זה מתחיל.
המילים שעוברות לי בראש, תיקחי שלוש אם כבר אז עד הסוף, זה ממילא עוד כדור אחד קטן וזה לא כזה הבדל רציני, ואני עוד מבלי לתת צאנס לקול השני לצעוק ולהגיד לי שלא כדי, לוקחת ובולעת את כל השלושה.
את עוד תתחרטי על זה
זה הדבר האחרון שעבר לי בראש,זהו דממה,מין שקט כזה לשניה שאנחנו לא זוכות לו.
אני בטוחה שכולנו מרגישות אחרי ערב עמוס אוכל איך השומן ממש נאגר בגוף איך הצוואר ניהיה כפול ואיך הבטן מכפילה את עצמה,הצמיגים בצדדים גדלים והרגליים כבדות, זה מה שהרגשתי ורציתי לסלק את התחושה.
אכן התחרטתי על זה.
5 בבוקר אני קמה אחרי לילה ללא מנוחה עם כאבי בטן, מסוחררת הולכת לשירותים בשקט שאף אחד לא ישמע, אין כלום,
חוזרת לישון ומבקשת מאלוהים שלא יהיו לי כאבי בטן כמו שזכורים מפעם, אך הוא לא באמת הקשיב,
שעתיים במיטה עם התכווצויות שאפשר למות מהם,בחילות,סחרחורות,פה יבש,מוות.
באמת הייתי צריכה לקחת שתיים
קמה שוב,עדין כולם ישנים,ורק אני והמחלה הזאת ערים.
הולכת לשירותים,ואומרת לעצמי שעדיף ככה, עדיף הכאב הזה מאשר שזה ישאר בי, בתוכי, כל החג הזה ומה שהוא הביא איתו,
מעדיפה לסבול סבל פיזי ולא סבל נפשי.
אחרי השירותים חזרתי למיטה
לא מרגישה טוב
הכאבי בטן נרגעו אבל איימו לחזור בכל רגע, והם יחזרו,הבחילות עוד פה, הסחרחורות, והפה היבש...
כל אלו דברים שלא שוכחים...
השעה 12 ואיכשהו קמתי מהמיטה
נראה לי שנפתח היום יום צום לאות כל הסבל הזה וגם לזה שאני טיפשה שלא שולטת על עצמה.
עומדת ושוטפת את הפנים אחרי לילה של קרבות ואומרת לעצמי
"לא,את לא תעלי במשקל,הפעם זה לא יקרה,לא שוב"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: