המציאות שמאחורי השקרים

מרגישה ריקה בכל המובנים

אני מרגישה אשמה...אשמה בזה שאני מדכאת את עצמי

שאני הורסת את הגוף שלי

מרגישה אשמה שנתתי לאנה פתח להיכנס אלי

מרגישה אשמה שהגוף שלי צעק לאוכל ואני סתמי אוזניי ואטמתי את ליבי

מרגישה אשמה על כל השקרים שסיפרתי

אשמה על הבכי במיותר והתסכול

מרגישה אשמה שיש לי חרא אופי וחוסר ביטחון שלא נותנים לי לדבר

מרגישה חרא

ועדין... אני לא עושה עם עצמי כלום

כי כמו שאבא שלי אומר

כל עוד לא תרצי לשנות משו הוא לא ישתנה ולא משנה כמה תנסי זה לא יצליח אלה אם את באמת רוצה.

ואני לא רוצה

לא רוצה להיפרד מאנה

לא רוצה באמת להשתנות

כי ככה... כמו שזה... אני מרגישה שיש לי

שליטה

במלוא מובן המילה

ש-ל-י-ט-ה

מעדיפה לשקוע בעצב

אבל דבר אחד נכון אמרו הרופאים על אנוקסיה

אנחנו לא מתאבדות

אנחנו הורגות את עצמנו לאט לאט...

המשפט הזה פשוט הרים אותי למעלה

כי באמת אם עדין לא טוב לי אז זה אומרת שלא הסוף

ואם הסוף יהיה באישפוז אז שיהיה

ואם הסוף יהיה שאני ישאר שמנה אז עדיף למות...

מה חדש אצלי?

האמת שהגוף שלי השתגע

מאז שאני אוכלת ולא אוכלת ואוכלת אוכל בלי שומן בכלל

אז יש לי פול סחרחורות ואני קצת חיוורת

אבל שטויות אני באמת לא מצליחה לרדת ממש נתקעתי

ואני יודעת שאני עושה טעויות בגלל זה אני לא יורדת

אבל לאט לאט כל הטעויות יעלמו ואני ישאר רק עם אנה

כי מיה נכנסה לחיי מאז שהתחלתי לאכול כמו פרה

ואני לא רוצה אותה בחיים שלי

רק אנה

עוד חודש אני בת 20... פאק איזה גיל מבוגר

ומגיל 16 אני בזה...

לא להאמין איך אני חייה את זה 4 שנים

זה כבר חלק מחיי ואני לא רואה את עצמי חייה בלי זה

שבוע הבא אני לא יהיה כל השבוע בבית

יש לי שמירות בבסיס נטוש רחוק מהבית ( כן מפחיד מאוד)

אני ישתדל לא לאכול שם, ושם אף אחד לא יכול להגיד

לי מה לעשות

אין הורים ואין מפקדים רק חברות ולהן אני בטוח לא יתן להתערב

תודה על כל התגובות של הפוסט הקודם כל כך העלתן לי תמצב רוח

אני יתעדכן אצלכן במוצש

מבטיחה!