המציאות שמאחורי השקרים

"לא רציתי לדבר, לא רציתי לאכול

רק להיכנס למיטה,לסגור את החלונות מפני אור היום

ופשוט לישון.זאת לא הייתה עייפות של הגוף,

זאת הייתה הנשמה שלי שפשוט רצתה שיכבו אותה לרגע

כי זה כנראה היה יותר מידיי"...

חוזרת לימים שהייתי בשיא שלי

והפעם? צום של שבוע...

אם פעם החזקתי שבועיים

למה שאני לא יצליח הפעם

הוא יתחיל מערב יום כיפור ועד שבת

כי בחופשת סוכות אני בהפלגה

ועד אז אני חייבת לרדת

ויש לי שבוע...

בלי אוכל... רק מים

וזה יהיה אתגר אמיתי

כי לוקחים אותנו מהבסיס לאילת

ולא רק זה אני סוגרת את ערב החג של

סוכות בבסיס

אני יצליח

אני יודעת שאני יצליח...

אני יחזור בשבת עם עידכון אם הצלחתי או לא

יהיה בסדר...?

אני קצת דואגת

אני, אני יכולה

בטוח שכן

עם קצת ביטחון והרבה התמדה

אני יצליח

אני יכנס לבלוג לקרוא תגובות אבל אני לא יעדכן עד שבת

אוהבת 3>

ובטוח אני יתגעגע

התקופה הקשה שכולם מדברים עליה שאומרים לי "זאת תקופה זה רק יעבור" אני חושבת שהתקופה הזאת ממש ליפניי...לא יודעת מה עובר עליי אבל הרבה אנשים פגעו בי בזמן האחרון
זוכרים שאמרתי לכם שאני הולכת לפסיכולוגית...אז זהו שאני הולכת להפסיק את הפגישות אצלה,היא כל כך עיצבנה אותי

ובנוסף לפגיעה שלה בי היא כל הזמן בוחנת אותי ואני מרגישה את זה במבטים שלה...היא כמו סורק וכל פעם שיש תשתיקות הארוכות ותמבטים שלה יש לי צמרמורת...וגם כשאני כועסת אני לא יכולה עם הקול השקט הזה שלה שאני יודעת שהיא מתעצבנת אבל היא לא מרימה את הקול למה?! כי אסור לה,סעמק אם הייתי יודעת שככה זה יהיה לא הייתי הולכת אליה...איזה מקצוע מטומטם זה פסיכולוג... משלמים לו הון ל 50 דקות למה?! שתדברי לקיר והבן אדם יבהה בך ויחשוב כמה את מטורפת...ובראש הוא רק חושב מתי תגמר הפגישה ומתי אני ישלם לו... עד עכשיו היא לא כזה עזרה לי אז אני חודש הבא כבר יפסיק ללכת אליה...אמא אמרה שהיא תחפש לי מישהי באזור שאני גרה אבל אני צריכה הפסקה מהחרא הזה...

בנוסף לזה עוברת עלי תקופה קשה בצבא כי אבא שלי שילם לחופשה בחול ולא מאשרים לי יציאה מהארץ ואני רצה ממקום למקום כדי שאבא שלי לא יזרוק 3000 שקל ששילם רק עליי לפח

ובנוסף לכל הצרות רבתי עם חברה שלי שיש לה סרטן ואני פשוט לא מסוגלת לסלוח לה

ולא רק זה אני גם סוגרת את סוכות בבסיס...ממש "תענוג"

וזה לא הסוף... עשיתי עוד קעקוע... יש איזה כייף... אני יודעת שזאת אך ורק התמרדות שלי,במי?! בכל העולם וממש לא בהורים שלי...(והם לא יודעים על הקעקוע)

אבל אני יכולה להתנחם בעובדה שבחג לא אכלתי כל כך הרבה כמו שחשבתי. שאני מתחילה לעשות הרבה ספורט וכפיפות בטן ותרגילי רגליים עם משקולות מחוברות...(שזה ממש קשה)

אז אם זאת הנחמה היחידה שלי...מה שבעצם לא כזה נחמה לחיות בעולם של הפרעות אכילה...

למה אני מרגישה כאילו את כל הצרות שלי הבאתי על עצמי?...

כייף להתחיל ככה את השנה-

גשם יורד עכשיו... ודיי הרבה... אני חושבת שאמא אדמה מרגישה בדיוק כמוני...רק שהיא חייבת להמשיך ולתפקד ולעבור מעונה לעונה

 ואני?!

תמיד יכולה לעצור ת'חיים שלי מתי שאני רק ירצה...

אני רוצה למות

אפשר?!

בבקשה...

נמאס לי להיות פה יותר...

נמאס לי מהדבר הזה שנקרא משפחה

נמאס לי מהאישה הזאת שקוראים לה "אמא"

אני לא רוצה להיות פה יותר

רוצה להעלם לתמיד

"דברי עכשיו ילדה אני שומעת

כל העולם מקשיב למלמולך

דברי מלאך שלי אני יודעת

שלא תמיד יקשיבו לקולך"...

כאן לא באמת מקשיבים לי 

סיבה מספיק טובה כדי

 למות לא?!

חבל שאין לי תאומץ...אני פחדנית

ופחדנים לא באמת אוהבים

נמאס לי לבכות בלב

ועכשיו אני מרשה לעצמי סוף סוף לבכות פה

בכי של תיסכול אבל בעיקר של עצב

עצב אמיתי....

בי!? אני הכי צריכה אותך עכשיו

אני כמו פרפר...שמחפש את החופש

פרפר שעף למרחקים ותמיד... תמיד מגיע לאותו המקום

פרפר שמחכה לזריחה אבל תמיד היא לא מגיעה

פרפר שמתחיל לעוף ומתעייף

פרפר באפלה...פרפר ששברו לו את הכנפיים ומצפים ממנו לעוף

אני לא יודעת למה אני נשאבת לכל העולם המסובך הזה שחי בתוכי

הוא כמו דוב שבחורף ישן ואז בקיץ מתעורר

ככה אני

העולם הזה שחי בי,בתוכי

בעורקים בורידים ובכל מקום אפשרי

העולם הזה שזורם לי בכל הגוף אבל מתרכז בראש מתעורר בעיקר בקיץ

תמיד שאלתי את עצמי "נופר גם אם תיהיי 40 קילו עדין תחשבי שאת שמנה?!"

וללא ספק אני אומרת שכן...כמה עצוב.

רע לי...אין לי מושג איך להגדיר את ה"רע"הזה

אני צריכה קצת שקט...קצת הרבה...

"חלמתי שאני בורחת מכלוב של ציפורים"

זה השיר שאני שומעת עכשיו...כמה מוזר...

כל כך הייתי רוצה לברוח מהכלוב הזה

אבל רק לחשוב על זה שאני לא יחיה את זה,ירגיש את זה עושה לי ממש רע...

כאילו שאני בלי אנה שווה לאני בלי חיים...

אתמול מישהי אמרה את המילה "אנורקסיה" וחטפתי שוק

לא נעים לשמוע את המילה הזאת..בשלמותה...אנורקסיה

אנה יותר מתאים לה...פאק אני כבר נותנת לה דימוי של ילדה

אבל אני לא כזאת... לא כמו כולכן...אני לא אנה...באמת שלא...

העיניים שלי מתחילות לנזול...אני חושבת שהדמעות החליטו לצוץ פתאום

כנראה שאני ישאר כלואה עם זה לכל החיים

למה אני לא יכולה להיות נורמלית פעם אחת...

רק ליום אחד...

אז זהו

עוד שבוע מעייף ומייגע נגמר...

הידיים אדומות ושורפות

שריטות וקילופי עור באצבעות

ראש כואב

ועיניים עם שקיות של עייפות שנראה לי שרק הולכות וגדלות

רגליים שהשרירים צועקים הצילו

עייפות מצטברת כל כך מצטברת ששבוע של שינה לא יציל תמצב

אני נראת רע... ממש רע

כאילו עברתי איזו מלחמה עם עצמי

קשה לי

פיזית ונפשית

עוד "שבוע מלחמה" עבר

כן....בקרוב אני לא יוכל להסתיר את התפקיד שלי בצבא

עושים עלינו,על הבסיס כתבה בערוץ 10 כתבה שתשודר בראש השנה

עד אז אני יגלה את תפקידי...

השבוע עבר דווקא טוב עם האוכל

מעט מאוד נכנס לפה שלי

עד שחברות שלי אומרות לי פתאום

"למה את כמעט לא אוכלת!?"

אני- אין לי זמן

"אין דבר כזה שאין לך זמן מה את רצינית... עכשיו את מזמינה איתנו אוכל"

אז הזמנתי איתן אוכל בבסיס כי לא הייתה לי ברירה

אכלתי בגט עם פרגיות וציפס

רציתי למות אחרי זה

הבטן צעקה "מה את עושה את נורמלית למה את מכניסה את הרעל הזה לגוף שלך!"

צעקה כל כך חזק שכמעט שמעו אותה...

אחרי זה כל כך כאבה לי הבטן ובכיתי בשקט במיטה

למדתי לפצות על הפעמים שאין ברירה וחייבים לאכול

למחרת אני לא אוכלת בצהריים כלום אלה רק בערב משו קל

לא באלי עדין להשקל

אולי שבוע הבא

ועד אז...

מקווה להתאושש מהשבוע הקשה הזה...