אין לי כוח לחגים המשמינים האלו
אין לי זין להורים החופרים
אין לי זמן למרדף אחרי קצת שקט
אין לי יותר תפילות לבורא עולם
אין לי תקווה לחיים יותר טובים
אין לי דמעות שירדו על לחיי
אין לי אוויר כדי לנשום את הרעל שסביבי
אין לי רגליים שיקחו אותי רחוק מכאן
רחוק לשום מקום
רחוק לאן שהו...
ככה אני מריגהש כשמגיעים החגים
אני מרגישה שעד לא מצאתי את עצמי
שעדין לא מצאתי את הכוחות להתמודד עם החיים שנופלים עליי פתאום
אני אוהבת כל כך את המחלה שכוחת האל הזאת
אני פשוט חולה עליה...חולה ממנה
לפעמים אדם יכול להראות שמן מבחוץ אבל עם חשיבה כל כך חולה
אני אוהבת את זה
אוהבת את הרעב הזה
אני ניזונה מזה שאנשים סביבי אומרים כמה הם מפוצצים ואני בדיוק להפך
אני רק רוצה קצת שקט
כי אנה הזאת חופררררררררררררררת לפעמים
מה אני יכולה לאחל לעצמי? שהשנה לא תיהיה דומה לשנה הזאת
שאולי הפעם אני יהיה קצת יותר שלמה עם עצמי
אובססיב? אין לי מילים לתאר כמה אני אוהבת אותך