להתחיל מחדש

בנות אני כל כך מצטערת פשוט היה לי תקופה שפשוט לא היה לי כוח וחשק לכתוב..

ולא רציתי לכתוב לכם סתם פרק שאני לא יאהב אותו וגם אתם לא

אז עכשיו אני מקווה שאני יצליח לעדכן

אבל גם עם לא אני מקווה שתסלחו לי...

 את הפרק כתבתי שהיה את המלחמה בעזה, ולי יש 2 אחים חיילים אז זה בהשראה.

פרק 14-

קמתי בבוקר עם חיוך על הפנים.

יש לי את עומר, יש לי את שירה ואת מור, יש לי משפחה מושלמת, לא צריך יותר מזה.

לא ידעתי שהתקופה הבא, הולכת להיות קשה.

התארגנתי לבית הספר, את יום ראשון הכי אהבתי. יום קצר חוזרים בשתיים הביתה.

היום עבר כרגיל בלי יותר מדי דברים מיוחדים.

רוב היום הייתי עם עומר או עם שירה ומור. מור הראתה לי את חבר שלה, והוא באמת חתיך :)

הגיעה השעה האחרונה, שיעור הבעה, לא הקשבתי בשיעור. לא הייתי מרוכזת בכלל בשיעור.

לפני שבוע התחילה מלחמה נגד החמאס, כדי להחזיר את השקט לתושבי הדרום.

מאוד פחדתי, יש לי אח חייל. הוא בן 20, והוא משרת בגולני.

עוד לא נכנסו קרקעית לעזה, אבל כל יום יכולים להיכנס. אח שלי רוצה מלחמה, הוא רוצה לשמור

על מדינת ישראל, רוצה לשמור על המשפחה שלנו.

כתבתי לאח שלי מכתב במקרה שחס וחלילה הוא יכנס לעזה.

רותם,

אני מתפללת שלא יקרה לך כלום.

תדע שאני אוהבת אותך, אתה גיבור, הגיבור שלי.

אני יודעת שאת תשמור על עצמך, לא תשאיר אותי פה לבד,

 בבית משוגעים הזה. אתה חזק וגיבור ולא יקרה לך כלום נכון?

אתה האח הגדול שלי, תמיד לימדת אותי הכל, כמובן גם הרבצת לפעמיים,

 או איך שאתה אומר חינכת אותי.

תמיד אתה מרגיע אותי במצבים קשים, ויודע תמיד מה להגיד.

 אתה כמו חברה הכי טובה שלי, אני מספרת לך הכל ובאמת אני מרגישה חופשייה לספר לך.

רותם, תשמור על עצמך טוב טוב. 

יש לך לב מדבים, לב ענק מזהב, ואני בטוחה שאורטל (חברה של רותם) חושבת ככה ולא תוכל בלעדייך.

מאז שאבא נפטר, אתה הגבר היחידי במשפחה. נהיית אבא לגל (אח הקטן של לירון).

אני אוהבת אותך רותם תשמור על עצמך, אל תיתן לערבים לעשות לך כלום.

אוהבת ושלך לנצח, לירון.

סיימתי לכתוב את המכתב דמעות היו בעייני. נגמר כבר השיעור וכל אחד הלך לביתו.

הגעתי הביתה, צעקתי " אני בבית!" "תבואי שנייה למעלה" שמעתי את קולו של רותם קורא לי.

פתחתי טלוויזיה, 2 נפילות באשדוד 4 בשדרות ואחת בבאר שבע, אין פצועים רק נפגעי חרדה והרבה נזק לריכוש.

רותם, היה אמור להיות הרגילה ( חופשה של שבוע, פחות או יותר מהצבא).

עליתי לחדרו הוא התארגן, לבש מדים אירגן את התיק שלו לצבא.

"אתה לא אמור להיות ברגילה?"  "הקפיצו אותנו לירון, המצב התלהט בעזה"

"אתה תשמור על עצמך נכון?" אמרתי לו ודמעות ירדו במורד פני.

"אני ישמור על עצמי לירוני, אבל את תשמרי על המשפחה" הוא אמר בקול המרגיע שלו, " בסדר".

הוא חיבק אותי חזק וחיבקתי אותו בחזרה, עמדנו ככה בערך דקה, אני בוכה והוא שותק ומחבק.

הבאתי לו את המכתב שכתבתי לו בשיעור. " מה זה?" הוא שאל " מכתב לך, שתגיע לבסיס תפתח אותו"

"טוב". " אני אוהבת אותך, תשמור על עצמך" " גם אני אוהב אותך, יהיה בסדר לירוני".

ככה הוא הלך, השאיר אותי לבד בוכה.

הוא בחיים לא השאיר אותי לבד במצב הזה, תמיד שהייתי צריכה הוא היה שמה בשבילי.

התיישבתי על המיטה בחדרו, מריחה את הריח שלו, מתפללת שיחזור בשלום היתה.

ידעתי שבמלחמה כמו במלחמה יש הרבה סיכונים, ויהיו גם נפגעים.

התפללתי שלנו לא תהיה את הדפיקה של קצין העיר בדלת.

איבדתי כבר את אבי לא אוכל לאבד גם את אחי, זה לא פייר.

פתאום, בעוד שאני במחשבות על רותם יש דפיקה בדלת.

"לאא " לחשתי לעצמי, " רק לי זה בבקשה אלוהים".

זה לא יכול להיות קצין העיר כי רותם רק לפני שעה יצא מהבית. ירדתי במדרגות כולי מתוחה לראות מי בדלת.

פתחתי את הדלת, מולי עמד איש במדים, הייתי בשוק והמחשבות כבר נדדו למקומות רחוקים בראש כבר עברו סרטים.