לילה. מועדון תל אביבי. מסביב חברים, על הבמה הופעה, ואצלי בדם מספיק אלכוהול כדי לחשוב נוסטלגיה. אני מתמכרת למוזיקה,
ועם כל צליל שנשמע היא מתגלה אלי יותר. הילדה שהייתי.
הייתי ילדה בעולם של גדולים, שנישאת בקלילות על כנפי החיים שפינקו אותה. נסיכה של החיים,
צחקנית, נטולת דאגות, שהכל בא לה בקלות. אהובה, בטוחה. ילדה.
מאז עברו שנים בודדות, אבל נדמה שכל זה כבר לא קיים יותר. המתנות שהחיים העניקו לי הפכו להיות נטל,
והתחלתי להאמין שאני צריכה להשתנות כדי להיות כמו כולם. התמימות שלי הפכה למשהו שצריך להילחם בו, והעתיד הלא ידוע הפך למשהו מאיים,
או לפחות משהו שדרוש הרבה מאמץ כדי לתחזק אותו ולהתכונן אליו. מעתיד שבו הכל פתוח העתיד שלי הפך להיות חומה בצורה,
שרק עם הרבה עבודה קשה יש סיכוי לפרוץ בה פתח. להיות ילדה הפך להיות בעיה.
אני לא יודעת מתי כל זה קרה, איך ולמה, אבל אני מרגישה שעכשיו, אחרי כמה שנים, התעוררתי. כמו היפהפיה הנרדמת, פתאום גיליתי שאני עדיין אותה ילדה-נסיכה שהחיים פינקו אותה. הדאגות שיש לי היום הן לא אמיתיות, בדיוק כמו הדאגות שהיו לי אז.
התעקשתי בכוח לגדול, להתבגר, להפוך לאישה, אבל בדרך שכחתי את עצמי, מי אני, וכמה ברת מזל אני באמת.
היום עקרו לי שן בינה. אני חושבת שזה לא מקרי שביום שהוציאו לי קצת בינה, הילדה שהייתי חזרה. בינה זה של מבוגרים, והבינה שלי במיוחד. היא מוטרדת, דאגנית, חסרת שקט. הבינה שלי לא מסוגלת לקבל אהבה, ופוחדת לאבד את הכל. הבינה שלי לא מרוצה מעצמה,
ועושה מאמץ יומיומי להשתנות.
אז היום, בעזרתו האדיבה של ד"ר מקס, נלקחה ממני קצת בינה. התפנה מקום לילדה שהייתי, שפגשתי שוב אחרי כמה שנים של נתק. ברוכה השבה, ילדה יקרה. אני אוהבת אותך מאוד, ומבטיחה הפעם לזכור, לפחות עם כל צחצוח שיניים, לא להשאיר אותך שוב מאחור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רותמעע