| 2/2009
אני מוזר?
נמאס לי.
נמאס לי שתופסים ממני איזה חייזר.
אני מהיום לא מסתיר יותר שום דבר, איך שאתם רואים אותי זה איך שאני.
באים אלי? החדר שלי נשאר כמו שהוא, מצדי תשבו על הרצפה.
מפריע לכם שיש לי דברים "מוזרים" בחדר? בעיה שלכם.
אין לי בעיה להיכנס לחדר שלכם, לראות גיטרה, לראות פינת ישיבה טיפוסית לילד בתיכון (כסא, מנורה, ספרים, ספרים, ספרים, מחשב, עיפרון), לראות ארון בגדים שדוחסים בו כל דבר, סתם חדר.
אין לי בעיה עם מה שאתם שומעים, תשמעו מה שאתם רוצים, תשמעו מזרחית (לא, הכוונה לא לתומר, אתה רואה שאין לי בעיה עם זה, רק עם זה שאתה שר), תשמעו דכאון, תשמעו רוק, תשמעו מטאל, תשמעו ישראלי, תשמעו רוני סופרסטאר או תשמעו הכל ביחד.
גם לא אכפת לי אם אתם משתמשים במחשב שלכם רק למסנג'ר, או אימיילים, או עבודות, או סתם לגלוש קצת.
באמת שלא מזיז לי מה שאתם לובשים, מי החברים שלכם או מה אתם אוהבים לאכול.
אבל משום מה תמיד נראה לי כאילו כשזה מגיע אלי, אני מסומן כאיזה אחד עם סטיות מוזרות.
איזה מוזר אני, יש לי לחץ דם שמצריך מעקב יום יומי אז יש לי מכשיר לא ברור כזה בחדר.
איזה מוזר זה שיש לי פלקסוטייד, התרופה המוזרה הזאת נגד אסתמה שאולי לאח שלכם יש, אבל אין לכם, ואם יש לכם אז עובדה, זה עדיין נראה לכם יותר כמו צעצוע לבהות בו וללחוץ עליו מאשר תרופה.
איזה מוזר זה שיש ילד בעולם הזה שאוהב מכוניות נכון? מזה מכוניות? 4 גלגלים ומנוע. מה מעניין בזה?. מה?! יש לך מגזינים של מכוניות על השולחן?! גם קורא וגם מכוניות....פשיי.... מכונית זה כדי להגיע מA לB, לא יותר. אה, אבל זה לא מפריע לחצי מכם להפוך תוך שניה למבין גדול כשאתם רואים איזה רכב יפה לידכם.
איזה מוזר זה שהכלבה שלי היא לא האסקי, (היא אלסקן מלמוט) ומה לעשות שזה שם עם כמה הבהרות בעייתיות, אז היא מוזרה.
והיא גם לא חמודה כמו הכלב שלכם, כי היא גדלה מגיל חודשיים.
מאוד יוצא דופן שהחדר שלי מלוכלך, כי אצלי אפשר לאכול בחדר, ואין לי אמא שעוברת אחרי עם מטאטא.
מוזר שההורים שלי לא נשארו ביחד, והם גרושים. מוזר שאמא שלי לא מנקה כל יום את הבית, שיש לה בן זוג פסיכולוג ושהם יושבים רגל על רגל עם מחשבים ניידים כל ערב. וכמה מוזר שיש לו ילדים, לא 1, לא 2, 4!!! 4!!! שאתם יודעים, באים אליו מדי פעם...  רגע אבל אם אבא שלי לא גר פה, אז איפה הוא גר? בת"א?! מה הוא עושה בת"א? מה, עברת מת"א לפה? מה אתה מחפש פה? אה, אתה לא רואה איתו כבר שנתיים, אז בסדר.
"איזה רכב יש לשלמה?" "סאנגיונג, למה?" "מה?" "אין כזאת חברה". ברור. רק טויוטה ומאזדה קיימות, אה ויש גם עוד כמה...אבל זאת לא קיימת!
"למה יש לך שעון בזווית מוזרה על הקיר?" "מה זה, אין לך טלוויזיה בסלון?!" (לא היא לא בחדר, למי שלא מתמצא) "מוזר...".
נמאס מכל זה.
לא אכפת לי להיות "שונה" או לא להיות כמו כולם, אין לי דחף נוראי להיות פוליטיקלי קורקט (אוייש אני שונא את המילה הזאת) ואני שמח שיש בי משהו, גם אם קצת יותר וגם אם הרבה הרבה יותר, ממכם.
עכשיו, אנשים נורמטיביים, סיימתי עם העצבים (ותגידו תודה ללאה שחסכה פה עוד כמה שורות), ולמרות שאני משוכנע שלא קראתם חצי מהפוסט וישר תתנו תגובות על עד כמה שאני טועה ועל זה שאני מגזים, אני אמשיך לכתוב, כי מהיום אני מסנן 0% ממה שאני רוצה לכתוב, אתם לא חייבים לקרוא או להסכים עם מה שאני כותב או בכלל להגיב, אבל אני כותב על מה שבא לי.
בפוסט לא הייתי כוונה להתייחס לאף אחד ישירות, זה מכלול דוגמאות ממהלך השנים שעובדה, אני זוכר יפה מאוד, אז בבקשה בלי תגובות בסגנון "זה בגללי?" "משהו שאמרתי?" לא, זה לא אתה אמרת, רק אתם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Eshel.